למצוא חתן לטילדה : סיפורים / חנה רוזנטל

זהו קובץ סיפורים המתארים מצבים של זוגיות לא מוצלחת , פרידות, בגידות, בדידות וגם יחסים של ניכור בין הורים וילדים.

כשקראתי את הכותרת של הסיפור הראשון בקובץ, למצוא חתן לטילדה, חשבתי שאולי זה עוד סיפור על רווקה מזדקנת שהוריה מודאגים מכך שעדיין היא לא נשואה. אך בסיפור הזה, הרווקה הזקנה היא בת 43, שנדדה עם אחיה ברחבי אירופה במשך עשרים שנה, ובמקום לצאת עם גברים לבילויים, היא יוצאת עם אחיה לבתי קפה וקונצרטים.

אורח החיים הנוודי שלהם לא מתאים להצהרות של האח ולכותרת של הסיפור, כי נישואים קשורים בהקמת בית של קבע, בהאחזות במקום אחד ולא בנדודים.

מקס וטילדה הם אח ואחות, שנולדו בברלין וחיו בה עד שנות השלושים, עזבו אותה ונדדו ברחבי אירופה כדי לקיים את צוואת אמם שהורישה להם את רכושה בתנאי שלא יקנו בית ולא יגורו במקום קבוע.

האם התאבדה כבריחה מנישואים לא מאושרים, בהם התייחס אליה בעלה בכבוד רק כלפי חוץ, אך בבית נהג לפגוע בה.

גם למקס, הבן, לא היה מזל בנישואיו כי אשתו הלגה עזבה אותו.

לאחר שנים של נדודים באירופה הם עלו לארץ, וכאן גרו בשכנות לזוג שגם חיי הנישואים שלו לא היו מאושרים.

סיפור נוסף שמתאר זוגיות הרוסה, שלווה גדולה, מספר את סיפורם של יואל ומיכל, זוג ישראלי עם שני ילדים שירדו לניו-יורק.

יואל הגיע לשם כנציג חברת הייטק, ומיכל שהתלוותה אליו, בילתה את זמנה בקניות ובעיצוב הבית.

בזמן שמיכל עיצבה את בית חלומותיה, בנה יואל מערכת יחסים נעימה וחשאית עם שירלי, שעבדה אתו, ומיכל, שעשתה עצמה שאיננה יודעת דבר, בגדה גם היא עם יועצי עיצוב שהגיעו אליה לפגישת עבודה.

הסיפורים בקובץ מתארים מצבים של חסר, לגיבורי הסיפורים חסרה זוגיות או אהבת הורים והם משדרים פסימיות :

שי, גיבור הסיפור שף, התייתם מהוריו בגיל חמש וגדל בפנימיות עד הגיוס והסיפור אסטרולוגיה וחצאית מתאר אימהות שלא אוהבות את בנותיהן :

אמה של שרה נהגה לספר שוב ושוב על מקרה שקרה כשהיתה תינוקת : היא הלכה לספריה יחד עם שרה שהיתה תינוקת, ושרה התחילה לבכות והבכי שלה לא פסק והפך לצרחות.

התגובה של האם היתה בושה על הצרחות של ביתה התינוקת, אך לא בושה רגעית מתוך מבוכה, אלא בושה של שנים, כאילו היא מאשימה את בתה על כך שבכתה:

"פתאום שרה התחילה לבכות. ניענעתי את העגלה כדי שתירגע. זה לא עזר. הבכי שלה הפך לצרחות. המשכתי לנענע ולנענע עד שכאבו לי הידיים וכמעט בכיתי בעצמי. הייתי צריכה לדפוק על דלתם של אנשים זרים כדי להיניק אותה. יש לכן מושג כמה התביישתי?" (עמ' 49)

האם נהגה להביך את שרה ולספר את הסיפור לחברותיה שוב ושוב.

בסוף הסיפור מתוארת אמה של נילי, חברתה של שרה, כמי שמתנהגת אליה ברשעות בתירוץ של עזרה לקרובת משפחה נזקקת :

לנילי היתה חצאית מיוחדת מאוד, שאביה נתן לה במתנה. הוא סיפר שקנה אותה בחנות מיוחדת מאוד ואין עוד כמוה בכל העולם. אמא של נילי אמרה שהוא סתם מקשקש, אך נילי שמחה בה מאוד.

יום אחד אמרה נוגה, בת דודתה שהיא רוצה לסרוג אפודה אבל אין לה כסף לקנות צמר. האם נתנה לה את החצאית של נילי ואמרה לה שהיא יכולה לפרום אותה.

"נילי בכתה ונוגה פרמה. הפקעת בידיים של נוגה גדלה, וגם הפקעת בגרון של שרה. אף אחד לא הוציא הגה. נוגה פרמה וחייכה, פרמה וחייכה, ונילי בכתה ובכתה עד שנגמרה החצאית.

איטה משכה בכתפיה: "נוגה ענייה".

"אבל אני הבת שלך". בכתה נילי. " (עמ' 80)

שרה שראתה את שתיהן הרגישה שכבר אין לה בית לברוח אליו.

למרות שהסיפורים בקובץ משדרים מסר פסימי של זוגיות הרוסה וניכור משפחתי, הקובץ מסתיים בסיפור שמשדר חום משפחתי, של אהבה בין סבתא לנכדתה:

הסיפור ריח של געגועים מספר על בית וגינה, סבא, סבתא ונכדה.

הסיפור מתאר את סבתא קלרה וגילי יושבות על נדנדה במרפסת ותופרות פיסות בד צבעוניות לשמיכת טלאים, שממלאת

את חדרה של סבתא בכל החלומות היפים ובכל השמחות, ולא מאפשרת לעצב להיכנס.

גילי וסבתא מתכרבלות במיטה ומתכסות בשמיכת הטלאים וסבא עורך את השולחן.

השנים עוברות וגילי גדלה, מטיילת בעולם עם החבר שלה, וסבתא יושבת לבדה על הנדנדה במרפסת, מתכסה בשמיכת הטלאים, ומתגעגעת לגילי.

גילי יושבת לבדה על נדנדת האוהבים, עוצמת עיניים וחושבת על סבתא.

היא יושבת שם גם עם בן זוגה, ומתכסה בשמיכת הטלאים, שבעיניה היא שמיכת קסמים, כי אף צבע לא דהה וריח הבושם הלבן והנקי של סבתא קלרה לא התאדה ונוסף לו ריח המרק של סבא דורי.

הסיפור מסתיים בתיאור של גילי, האם, יושבת על נדנדת האוהבים עם שירי, בתה הקטנה, ומתכסות בשמיכת הטלאים.

הקובץ מתחיל בסיפור על פירוק משפחה, נדודים וניכור, ממשיך בסיפורים פסימיים,  ומסתיים בסיפור של חום משפחתי ובית קבוע.

רוזנטל, חנה. למצוא חתן לטילדה : סיפורים. רעננה: אבן חושן, 2014.

מתוקות קטנות – ג'קלין ווילסון

הספר מספר את סיפורן של שתי ילדות , אחיות למחצה, שאחת מהן היא בת מחוץ לנישואין , שחיה עם אמה בשכונת עוני, והשנייה חיה עם משפחתה בשכונה של עשירים.

דרך הסיפורים שלהן נחשף הקורא לפערים בין עשירים ועניים, לבעיות במשפחה כמו בגידות ומריבות בין הורים, ולמצב עדין שלא נעים לדבר עליו – הורה שלא אוהב את הילד שלו, כי הוא לא נראה בהתאם לציפיות שלו.

שתי האחיות הן דסטיני וסאנסט.

דסטיני חיה עם אמה שמתפרנסת בדוחק משלוש עבודות : מנקה בבוקר מוקדם באוניברסיטה, אחר כך  מטפלת בקשישים, ובערב עובדת בפאב.

למרות שהיא עובדת בשלוש עבודות , היא ובתה נאלצות לחיות בצמצום רב , כי לאחר תשלום המשכנתה על דירה קטנה, בבלוק בשכונת עוני, נשאר להן מעט מאוד כסף למחיה.

דסטיני נולדה מחוץ לנישואים ואביה הוא זמר רוק מזדקן שלא מכיר אותה.

הוא נשוי לדוגמנית לשעבר ויש להם שלושה ילדים. הגדולה היא סאנסט, ילדה בת 11, שלא דומה לאמה הדוגמנית ולא לאחותה הקטנה בת ה – 6 הבלונדינית והחמודה.

לא רק שלא ירשה את המראה של אמה, יש לה גם בעיה של שיניים בולטות ועקומות, שבגללה היא נאלצת להקפיד על חיוכים בפה סגור.

אמה של סאנסט ביקורתית מאוד כלפיה ולעיתים קרובות פוגעת בה במילים אכזריות.

היא לא מעריכה את סאנסט על היותה ילדה בעלת אינטליגנציה רגשית גבוהה, שמתייחסת אל אחותה הקטנה ואחיה הקטן כמו אמא קטנה, ומקניטה אותה על כל מיני דברים.

החיים של סאנסט ואחיה שונים מאוד מחייה של דסטיני.

הם חיים באחוזה בשכונת יוקרה ויש להם הכל : בגדים יקרים, צעצועים יקרים ולא חסר להם אוכל. יש להם אומנת, מבשלת ונהג.

בעוד שדסטיני ואמה נאבקות כדי לשרוד, סאנסט ומשפחתה חיים חיי מותרות.

הספר מדגיש דרך הסיפורים של הבנות, את הפער הענק בין המעמדות, בין המעמד הנמוך ביותר , שאין לו כמעט כלום ובקושי שורד ובין המעמד הגבוה, מעמד של מנכ"לים וסלבריטאים שיש להם הכל.

הספר מתאר גם מצב שקשה לדבר עליו – שלא תמיד הורים אוהבים את הילדים שלהם. יש הורים שמתביישים בילדים שלהם ומפלים אותם לרעה לעומת אחיהם.

הספר עוסק גם בבעיות של זוגיות, בגידות ומריבות, והתנהגות צבועה של סלבריטאים.

אביהן של דסטיני וסאנסט הוא זמר רוק מזדקן שנלחם לשמור על הפופולריות שלו.

אמנם יש לו מעריצות רבות ששומרות לו אמונים שנים רבות, אך כדי לשמור על הפופולריות שלו, הוא מזמין עיתונאים לביתו לסקר את חיי המשפחה ולבנות לו תדמית של איש משפחה מושלם.

העיתונאים מראיינים ומצלמים את הזוג הכביכול מאושר, אך לא לעיני המצלמות הם רבים ביניהם על הבגידות של האב והוא עוזב את הבית , כדי לחיות עם אשה שצעירה ממנו בשנים רבות. זו הייתה פרדה זמנית ולאחר זמן קצר הוא חזר למשפחתו.

כחלק מיחסי הציבור שלו הוזמנו כתבים לסקר את יום ההולדת של בתו החמודה בת ה- 6.

מסיבת יום ההולדת אורגנה כהפקה מקצועית, הוזמנו מעצבים לעצב את המקום, הילדה הולבשה כנסיכה, והילדים שהוזמנו לא היו חברים שלה, אלא ילדים של מפורסמים שלא הכירה , שנבחרו על ידי משרד יחסי ציבור.

כשקראתי את תיאור הפקת יום ההולדת הזה, חשבתי על יום ההולדת של דסטיני, הילדה הענייה, שרק בגיל 12 זכתה לקבל מתנת יום הולדת קנויה. היא קיבלה מכנסים, חולצה וכפפות חדשות.

לפני זה במשך כל השנים היא קיבלה מאמה רק כרטיסי ברכה , כי זה מה שיכלה לתת.

לסיכום: התרשמתי מאוד מהספר שעוסק במצבים מהחיים, בעוני, פערים חברתיים, חיי משפחה אומללים , וחיי צביעות של סלבריטאים, מנקודת מבט של ילדות.

מתוקות קטנות

וילסון, ג'קלין. מתוקות קטנות. משכל, 2014.

המרוץ לשומ. קום – רנדי צוקרברג : חשיפה אישית ותדמית מקצועית בפייסבוק

בספרה, המרוץ לשומ. קום, מתארת רנדי צוקרברג את החשש לפגיעה בתדמית מקצועית בעקבות חשיפת החיים האישיים בפייסבוק.

בפרק 8 היא נותנת דוגמה מהחיים האישיים שלה : ארוחה של ערב שבת  שבה השתתפה.

בינואר 2010 הוזמנה רנדי צוקרברג לייצג את פייסבוק בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס.

במסגרת האירוע היא השתתפה גם בארוחת ערב שבת , שבה נכחו גם יהודים מפורסמים מרחבי העולם, ביניהם אלי ויזל ושמעון פרס.

במהלך הארוחה היא התבקשה לשיר את "ירושלים של זהב" וכיהודיה גאה, הסכימה.

בהמשך הערב היא העלתה לפייסבוק סרטון של ההופעה שלה ובכיתוב היא הוסיפה שכיהודייה צעירה זוהי אחת החוויות המשמעותיות ביותר שחוותה מימיה.

היא קיבלה תגובות אוהדות רבות לסרטון אך גם תגובות ביקורתיות.

המבקרים טענו שאסור היה לה להסכים לשיר. לדבריהם, זה לא מקצועי שמנהלת במעמדה תעמוד בפומבי ותפצח בשירה, במיוחד לא בנושאים רגישים כמו דת או מדינת ישראל.

הביקורת עוררה ברנדי מחשבות שאולי היא טעתה.

מצד אחד היא גאה מאוד במורשתה היהודית אך מצד שני היא הגיעה לדאבוס לייצג את פייסבוק.

היא חששה שאולי השירה שלה והסרטון שהעלתה לפייסבוק, האירו אותה ואת החברה שהיא מייצגת באור מגוחך.

 

צוקרברג, רנדי. המרוץ לשומ. קום : כיצד לצלוח בשלום את חיינו המקוונים. תל-אביב: משכל, 2014.

 

 

מסע הבובות לארץ-ישראל – אברהם רגלסון

רגלסון, אברהם. מסע הבובות לארץ-ישראל. חיפה : פרדס, 2013

מהדורה מחודשת  המכילה מבוא ואחרית דבר שנכתבו בידי שרונה, בת הסופר וגיבורת הסיפור.

הספר הופיע לראשונה במוסף הילדים של עיתון דבר ב- 1934 ויצא לאור כספר ב- 1936.

אתר הספר –  מסע הבובות לארץ-ישראל

ספר מקסים על מסען של בובות לארץ ישראל בעקבות אמא שלהן, שרונה, שעלתה לארץ עם משפחתה והשאירה אותן אצל חברה.

הבובות התגעגעו מאוד לשרונה וביקשו מהחברה שתשלח אותן אליה. הילדה נענתה לבקשתן וקנתה להן מכונית ונהג ויקינגי שיסיע אותן לנמל בניו יורק, משם יפליגו לארץ ישראל.

יש משהו מרגש ומושך בתיאור הבובות, ההאנשה שלהן ,ההסברים שנותן האב לקוראות עליהן, והשפה החצי תנכית שבה כתוב הספר.

התיאור של הגעגועים של הבובות לשרונה הוא בעצם תיאור של הגעגועים של שרונה אל הבובות וכשקראתי את תיאורי הגעגועים  הצטערתי בשביל הילדה שנאלצה להיפרד מבובותיה.

בפרק השלישי מתוארות הבובות כמתגעגעות אל אמא שלהן שרונה. הן היו מתעוררות משנתן וצועקות שהן רוצות לישון עם שרונה.

כשקוראים קטע כזה חשים את הכאב של הילדה.

בסיפור יש קטע שבו הבובות עורכות שולחן שבת , מדליקות נרות ושרות את השיר שומרי שבת. לאחר הקידוש הן נזכרו בשרונה ופרצו בבכי.

החברה, פיליס ראתה את צערן והלכה לחנות הצעצועים וקנתה מכונית עם נהג ויקינגי שיסיע אותן עד לנמל בניו-יורק.

כשראו הבובות את המכונית פרצו בריקוד של שמחה כי הבינו שהן נוסעות לארץ ישראל ושרו שיר ששרונה אהבה לשיר כשהיתה שמחה.

הנסיעה שלהן לא היתה קלה, כי הנהג הויקינג אהב להשתכר והמכונית נתקעה בדרך.

הן נתקעו בדרך ומי שהציל אותן היה אחד מהאחים רייט שנתן להן טרמפ באווירון שלו עד לניו-יורק.

גם בארץ הן נתקלו בקשיים : עצרו אותן במכס עד שבא אבא של שרונה ופדה אותן בכסף מלא, נתנו להן זריקות מכאיבות, ואחר כך היתה להן בעיה של דיור.

הבובות חיפשו דירה בצפון תל-אביב ומצאו מלונת כלב עם שלט להשכרה. הן ביקשו מהכלב שרבץ בחוץ לשכור את מלונתו והוא ביקש 6 לירות לחודש כשכר דירה בתשלום מראש לשנה.

לבובות לא היה מספיק כסף והן עזבו את המקום.

אהבתי מאוד את הקטע הזה כי הוא כתוב בהומור והוא מאוד אקטואלי גם היום.

הכלב נשא את עיניו לשמים וביקש מאלוהיו שישלח לו דייר עם כסף:

"ויאמר: כלביאל, השוכן בלבנה, אשר אליו אילל מדי לילה בלילה, ישלח לי דירים יותר עשירים" (עמ' 73-74)

הקריאה בספר עוררה בי את הרצון לחפש תמונות על בובות ואחד המקומות לחיפושים היה – Pinterest.

Pinterest זו רשת חברתית ויזואלית שמבוססת על שיתוף תמונות.

ניתן למצוא שם לוחות עם תמונות של בובות עתיקות, והיתרון של השיתוף ברשת זו הוא שמופיע מתחת לתמונה  קישור למקור שלה וניתן ללחוץ על הקישור כדי להגיע אליו.

אפשר להגיע לאתר המקורי שבו פורסמה התמונה.

אחת התמונות שמצאתי הזכירה לי את הנהג הויקינגי , שהיה אמור להסיע את הבובות לניו-יורק.

לבוב (זכר של בובה) הויקינגי נמאס להיות נהג, הוא הפך לספן והגיע לנמל תל-אביב, שם פגש שוב את הבובות.

הבוב של שרונה הכין משתה בחוף הים לכבוד הויקינגי והשתתפו בו גם ילדות השכנים עם בובותיהן.

אחת הבובות היתה צילה הרקדנית וכשראה אותה הויקינג התאהב בה. הוא לקח אותה איתו לספינה.

כשראיתי את התמונה הזאת נזכרתי בויקינג :

התמונה היא של שתי בובות : ספן ובת הזוג שלו. זה אמנם לא ספן ורקדנית אך כשראיתי את צמד הבובות נזכרתי בקטע מהספר.

התמונה מופיעה באתר Theriault's – אתר של מכירות פומביות של בובות עתיקות, כמוצג מס' 204 בקטלוג והשם שלה הוא :

Large German Bisque Child In Fine Antique Sailor Costume

תמונה נוספת הקטלוג שהזכירה לי את הבובה שולמית הלמדנית שחיברה שירים ומנגינות :

תמונה מס' 117 בקטלוג שנקראת : Spanish Lady With Guitar – by Leopold Lambert

תמונה זו  הזכירה לי את הסעודות שערכו הבובות :

German Bisque Flirty-Eyed Doll by Kammer & Reinhardt

פריט מס' 47 בקטלוג האתר  Liveauctioneers

פריט מס' 70 בקטלוג – GERMAN MINATURE PORCELAIN TEA SET WITH COBALT BLUE BORDERS

פריט מס' 93 בקטלוג – GERMAN PORCELAIN TOY TEA SET

פריט מס'  248 בקטלוג של  Theriault's

Germaman Bisque Doll By Kammer And Reinhardt  With Kitchen Cabinet And Dishes

חיים שלמים – אהרן אפלפלד

התחלתי לקרוא את הספר חיים שלמים של אהרן אפלפלד.

הספר הוא על נערה שיוצאת לחפש אמה שנלקחה למחנה עבודה בגלל מוצאה היהודי.

האם, יהודיה עירונית ומשכילה , שלמדה באוניברסיטת וינה, התאהבה בנוצרי כפרי, בעל חווה, התנצרה, נישאה לו ועברה לחיות איתו בכפר.

למרות שהתנצרה תמיד התייחסו אליה כאל זרה ושונה ואנשי המקום לא התיידדו איתה.

היתה לה ידידה בת המקום שהיא בעצמה היתה בת תערובת, וכשקיבלה זימון להתייצב למחנה עבודה החליטה לשים קץ לחייה.

האנשים שהיו בקשר עם אביה של הנערה וביקרו בביתו היו קרובי משפחה ועובדי החווה.

ידידים אחרים לא היו.

כשנלקחה האם למחנה עבודה , ניסה האב לעזור לה באמצעות המסמכים שמעידים על התנצרותה אך לבסוף הרים ידיים והשלים עם המציאות החדשה.

הוא הביא הביתה עוזרת ואת בתו העביר לאחותו שחיה במקום מבודד, כדי לנסות להגן עליה מגורל דומה.

הדודה התייחסה בעויינות אל הבת , בגלל אמה היהודייה.

היא ראתה בה זרה שונה כמו שראתה את אמה.

הבת שהיתה מלאת געגועים לאמה, החליטה לברוח, ולחפש את המחנה בו נמצאת אמה, גם אם המשמעות היא לקבל על עצמה את גורלה של אמה.

לאורך הסיפור מודגש העניין שההתנצרות של האם לא היה לה כל ערך. היא נשארה יהודיה בעיניי סביבתה ובעיני החוק ונשלחה למחנה עבודה שמיועד לנשים יהודיות שנישאו לנוצרים, ולבני תערובת. במחנה העבודה הועסקו הנשים בתפירת מדים לחיילים הנאצים.

בסיפור מוזכרת הוכברג כעיר המחוז של האזור הכפרי שבו חיה הנערה, וגרינוולד בתור המקום שבו נמצא המחנה.

לא מצאתי חומר על מחנה עבודה לנשים בגרינוולד אך מצאתי תיאור כזה בספר הילדה בסוודר הירוק.

מתוך האתר של דני ספרים:

הילדה בסוודר הירוק-חיים בצל השואה

אמה של המספרת עבדה במשמרת היום ב"שוורץ ושות" – יצרן מדי הצבא הגרמני במחנה ינובסקה.

היא קיבלה טלאי עם האות R והיה עליה לענוד אותו על הבגדים שלה. (עמ' 61)

היא עבדה במשמרות בנות 12 שעות. בימים מסויימים עזבה את הדירה בחמש בבוקר וחזרה בשבע בערב.

12 שעות עבודה ושעה אחת של צעידה כל יום. בימים אחרים היא עבדה בלילה בלוח זמנים הפוך.

היא עבדה משמרת ארוכה כל כך בשביל שתי קערות מרק והזכות להמשיך לחיות. (עמ' 66 – 67).

מתוך אתר כתר:

חיים שלמים

 

הנערה הגיעה למחנה בגרינוולד, שהיה מחנה ריכוז ולא מחנה עבודה, ונאסרה שם, בגלל שגילתה שאמה יהודייה.

לקחו ממנה את חפציה,  את בגדיה, נתנו לה מדי אסירים וגילחו את שערה.

המגורים היו בצריפים, העבודה היתה עבודת פרך, והאוכל היה צלחת מרק ופרוסת לחם.

בסוף המלחמה היא פגשה אישה שגורלה היה דומה לגורל אמה.

היא נישאה לנוצרי שלמענו המירה את דתה, ילדה לו בת, ובעת המלחמה הרים ידיים ואמר שאין מה לעשות לנוכח הגזרה של שליחת הנשים היהודיות למחנות ריכוז.

היא האשימה אותו בהסגרתה.

היא ידעה שאין לה בית לשוב אליו, שבעלה הרים ידיים והשלים עם גורלה, ואולי גם התחיל חיים חדשים עם מישהי אחרת.

למרות הידיעה שאין לה לאן לחזור, החליטה האישה לשוב אל ביתה.

בעלילה משולבים דימיונות וחלומות של הנערה שכאילו באים להשלים לקורא את התמונה, כאילו לספר איזה המשך של סיפור שקורה עם גיבורים אחרים במקןם אחר.

אך אלה הם דימיונות, סיוטים, ומטרתם לדעתי, להעצים את תחושת המציאות הזוועתית.

הנערה מדמיינת שדורה חוזרת אל ביתה ובעלה שואל אותה מדוע חזרה :

עמ' 191:

תיארתי לעצמי את אומללותה בביתה הישן. בעלה חוזר ושואל אותה, "למה חזרת? היהודים הרי הפרידו עצמם תמיד מהלא יהודים. תמיד אמרו, "בחרת אותנו מכל העמים". הייתי בטוח שחזרת אל היהודים".

"אין יהודים", חורקת דורה שיניים.

"זה שקר, היהודים מצויים בכל מקוום, בכל כפר ובכל עיר".

"היכן כריסטינה? מתעלמת דורה מקביעותיו.

"בפנימיה. יותר מדי סימני היכר יהודיים גיליתי אצלה.".

לאורך כל העלילה בולט המסר שהיהודים אף פעם לא יוכלו להיטמע בתוך החברה הנוצרית. הנוצרים תמיד יראו בהם זרים ושונים גם אם יעזבו את דתם וינתקו את הקשר עם משפחותיהם.

 

 

 

 

 

 

שלום עולם

הבלוג עוסק בביקורות על ספרים.