היינו שקרנים – א' לוקהארט

הסיפור מתחיל בביקורת של גיבורת הספר על משפחתה ומנהגיה.
הגיבורה, נערה בת שבע עשרה, מבקרת את משפחתה המיוחסת והעשירה שמעמידה פנים כלפי חוץ שהכל אצלם בסדר, גם אם זה לא כך.
הכותר של הספר והפתיחה שלו מעוררים את התחושה שהוא עוסק בביקורת על התנהגות צבועה של בני המשפחה מתוך מחויבות למעמדם, אך ככל שמתקדמים בקריאה מבינים שהנושא הוא הבחורה עצמה, בעיותיה, התנהגותה החריגה והאסון שהביאה על קרוביה.

כבר בתיאור עזיבת אביה את הבית, ניתן היה להבין שמשהו לא בסדר אצלה מבחינה נפשית, שהיא חווה התמוטטויות נפשיות ומערבבת בין דמיון למציאות.
היא תיארה את העזיבה של אביה כירייה בחזה, אך במקום להגדיר את זה כדימוי המבטא את רגשותיה, היא אמרה שהוא שלף אקדח וירה לה בחזה.
היא אמרה שעמדה על הדשא ונפלה והלב שלה נשפך מבין הצלעות והתגלגל לתוך ערוגת הפרחים.
האם הגיבה בכעס וביקשה ממנה לקחת את עצמה בידיים ולהתנהג כרגיל.

מתגובת האם ניתן להבין שהנערה, קיידנס, הייתה נסערת מאוד מהעזיבה של אביה, ומעשיו פגעו בה כאילו ירה לה בחזה, ולא כפי שתיארה זאת קיידנס.

הנערה היא נכדה של איש עשיר ומיוחס, ששלוש בנותיו מקפידות לרצות אותו ואומרות גם לילדיהן לומר דברים שישמחו אותו, כי הן דואגות לירושתן.

למרות תדמית העושר, שלושתן תלויות בו כלכלית, כי קרנות הנאמנות שלהן מתדלדלות והן לא מצליחות להתפרנס בכוחות עצמן.

הסב, הבנות, הנכדים והנכדות מתכנסים כל שנה בחודשי הקיץ באי הפרטי שלו, שם הוא הקים בית לכל אחת מהן.

קיידנס, גיבורת הסיפור, התיידדה עם בת דודתה ועם אחד מבני הדודים שהיה קרוב לגילה, והתאהבה בנער שהתארח גם הוא באי, כי היה אחיין של בן זוג של אחת הדודות, וחברו של בן הדוד.

הבחור, גאט, היה נטע זר בתוך המשפחה הבהירה, העשירה והמיוחסת. מוצאו היה שונה, מוצא הודי ואינדיאני, ומראהו שונה – כהה עור, מה שגרם לסב לסלוד ממנו ולהתנגד לאפשרות של נישואים של דודו עם אחת מבנותיו.

גאט היה שונה ממשפחתה של קיידנס במראהו ובמעמדו ודגל בערכים סוציאליסטיים שסתרו את אורח חייהם.

הוא סיפר שהיה בהודו והשתתף בפרויקט של התקנת בתי שימוש לעניים ואמר לקיידנס ובני דודיה שלדעתו אין דבר כזה בעלות פרטית על אי, כי לא צריכה להיות בעלות פרטית על אדמה.

בספר לא נכתב במפורש שקיידנס הושפעה מדעותיו, אך היא הייתה מאוהבת בו וגם היא הביעה סלידה מחומרנות.

היא בזה לאמה ודודותיה שראו בקניות וצבירת חפצים ביטוי של כוח, ורבו ביניהן על הירושה במהלך הנופש.

כהתרסה נגד משפחתה היא צבעה את שערה בצבע שחור ותרמה את חפציה. זו אולי מחאה נסבלת ולא מזיקה לאף אחד , אך מה שמתגלה בהמשך הסיפור הוא שמחאתה חצתה קווים אדומים, והאישיות הלא יציבה שלה, הביאה לטרגדיה על משפחתה.

הרצון להשמיד ביטויים של חומרנות שהביאו למריבות משפחתיות והתנהגות צבועה, לא הטיב עם המשפחה אלא הביא עליה טרגדיה נוראית ואולי זה המסר של הספר.

אולי המסר הוא שמחאה אלימה עבור צדק לא תשיג את מטרותיה אלא תמיט אסון דווקא על חפים מפשע שלא עשו רע לאיש.

בחלק האחרון של הספר מתברר, שחלק ניכר ממה שסיפרה קיידנס היה פרי דמיונה, פרי הזיותיה שעזרו לה להתמודד עם אירוע טרגי, שהיא האשמה העיקרית בהתרחשותו.

מקריאת החלק האחרון עולה תמונה של נערה לא יציבה נפשית, הוזה הזיות, שאמינותה מוטלת בספק ואם בתחילת הספר היא הופיעה כמבקרת את התנהגותם של האחרים, בסופו היא מופיעה כמי שראויה לביקורת.

בתחילת הסיפור הייתה תחושה שהוא יבקר את התנהגותם של בני משפחת סינקלר ויציג אותם בצורה שלילית, אך בסופו הם מתגלים כאצילי נפש וסלחניים כלפי מי שבתחילתו הופיעה כצדקנית ומוסרית וכעת זקוקה למחילתם.

לוקהארט, א. היינו שקרנים. משכל (ידיעות ספרים), 2014.

מודעות פרסומת