היינו שקרנים – א' לוקהארט

הסיפור מתחיל בביקורת של גיבורת הספר על משפחתה ומנהגיה.
הגיבורה, נערה בת שבע עשרה, מבקרת את משפחתה המיוחסת והעשירה שמעמידה פנים כלפי חוץ שהכל אצלם בסדר, גם אם זה לא כך.
הכותר של הספר והפתיחה שלו מעוררים את התחושה שהוא עוסק בביקורת על התנהגות צבועה של בני המשפחה מתוך מחויבות למעמדם, אך ככל שמתקדמים בקריאה מבינים שהנושא הוא הבחורה עצמה, בעיותיה, התנהגותה החריגה והאסון שהביאה על קרוביה.

כבר בתיאור עזיבת אביה את הבית, ניתן היה להבין שמשהו לא בסדר אצלה מבחינה נפשית, שהיא חווה התמוטטויות נפשיות ומערבבת בין דמיון למציאות.
היא תיארה את העזיבה של אביה כירייה בחזה, אך במקום להגדיר את זה כדימוי המבטא את רגשותיה, היא אמרה שהוא שלף אקדח וירה לה בחזה.
היא אמרה שעמדה על הדשא ונפלה והלב שלה נשפך מבין הצלעות והתגלגל לתוך ערוגת הפרחים.
האם הגיבה בכעס וביקשה ממנה לקחת את עצמה בידיים ולהתנהג כרגיל.

מתגובת האם ניתן להבין שהנערה, קיידנס, הייתה נסערת מאוד מהעזיבה של אביה, ומעשיו פגעו בה כאילו ירה לה בחזה, ולא כפי שתיארה זאת קיידנס.

הנערה היא נכדה של איש עשיר ומיוחס, ששלוש בנותיו מקפידות לרצות אותו ואומרות גם לילדיהן לומר דברים שישמחו אותו, כי הן דואגות לירושתן.

למרות תדמית העושר, שלושתן תלויות בו כלכלית, כי קרנות הנאמנות שלהן מתדלדלות והן לא מצליחות להתפרנס בכוחות עצמן.

הסב, הבנות, הנכדים והנכדות מתכנסים כל שנה בחודשי הקיץ באי הפרטי שלו, שם הוא הקים בית לכל אחת מהן.

קיידנס, גיבורת הסיפור, התיידדה עם בת דודתה ועם אחד מבני הדודים שהיה קרוב לגילה, והתאהבה בנער שהתארח גם הוא באי, כי היה אחיין של בן זוג של אחת הדודות, וחברו של בן הדוד.

הבחור, גאט, היה נטע זר בתוך המשפחה הבהירה, העשירה והמיוחסת. מוצאו היה שונה, מוצא הודי ואינדיאני, ומראהו שונה – כהה עור, מה שגרם לסב לסלוד ממנו ולהתנגד לאפשרות של נישואים של דודו עם אחת מבנותיו.

גאט היה שונה ממשפחתה של קיידנס במראהו ובמעמדו ודגל בערכים סוציאליסטיים שסתרו את אורח חייהם.

הוא סיפר שהיה בהודו והשתתף בפרויקט של התקנת בתי שימוש לעניים ואמר לקיידנס ובני דודיה שלדעתו אין דבר כזה בעלות פרטית על אי, כי לא צריכה להיות בעלות פרטית על אדמה.

בספר לא נכתב במפורש שקיידנס הושפעה מדעותיו, אך היא הייתה מאוהבת בו וגם היא הביעה סלידה מחומרנות.

היא בזה לאמה ודודותיה שראו בקניות וצבירת חפצים ביטוי של כוח, ורבו ביניהן על הירושה במהלך הנופש.

כהתרסה נגד משפחתה היא צבעה את שערה בצבע שחור ותרמה את חפציה. זו אולי מחאה נסבלת ולא מזיקה לאף אחד , אך מה שמתגלה בהמשך הסיפור הוא שמחאתה חצתה קווים אדומים, והאישיות הלא יציבה שלה, הביאה לטרגדיה על משפחתה.

הרצון להשמיד ביטויים של חומרנות שהביאו למריבות משפחתיות והתנהגות צבועה, לא הטיב עם המשפחה אלא הביא עליה טרגדיה נוראית ואולי זה המסר של הספר.

אולי המסר הוא שמחאה אלימה עבור צדק לא תשיג את מטרותיה אלא תמיט אסון דווקא על חפים מפשע שלא עשו רע לאיש.

בחלק האחרון של הספר מתברר, שחלק ניכר ממה שסיפרה קיידנס היה פרי דמיונה, פרי הזיותיה שעזרו לה להתמודד עם אירוע טרגי, שהיא האשמה העיקרית בהתרחשותו.

מקריאת החלק האחרון עולה תמונה של נערה לא יציבה נפשית, הוזה הזיות, שאמינותה מוטלת בספק ואם בתחילת הספר היא הופיעה כמבקרת את התנהגותם של האחרים, בסופו היא מופיעה כמי שראויה לביקורת.

בתחילת הסיפור הייתה תחושה שהוא יבקר את התנהגותם של בני משפחת סינקלר ויציג אותם בצורה שלילית, אך בסופו הם מתגלים כאצילי נפש וסלחניים כלפי מי שבתחילתו הופיעה כצדקנית ומוסרית וכעת זקוקה למחילתם.

לוקהארט, א. היינו שקרנים. משכל (ידיעות ספרים), 2014.

למצוא חתן לטילדה : סיפורים / חנה רוזנטל

זהו קובץ סיפורים המתארים מצבים של זוגיות לא מוצלחת , פרידות, בגידות, בדידות וגם יחסים של ניכור בין הורים וילדים.

כשקראתי את הכותרת של הסיפור הראשון בקובץ, למצוא חתן לטילדה, חשבתי שאולי זה עוד סיפור על רווקה מזדקנת שהוריה מודאגים מכך שעדיין היא לא נשואה. אך בסיפור הזה, הרווקה הזקנה היא בת 43, שנדדה עם אחיה ברחבי אירופה במשך עשרים שנה, ובמקום לצאת עם גברים לבילויים, היא יוצאת עם אחיה לבתי קפה וקונצרטים.

אורח החיים הנוודי שלהם לא מתאים להצהרות של האח ולכותרת של הסיפור, כי נישואים קשורים בהקמת בית של קבע, בהאחזות במקום אחד ולא בנדודים.

מקס וטילדה הם אח ואחות, שנולדו בברלין וחיו בה עד שנות השלושים, עזבו אותה ונדדו ברחבי אירופה כדי לקיים את צוואת אמם שהורישה להם את רכושה בתנאי שלא יקנו בית ולא יגורו במקום קבוע.

האם התאבדה כבריחה מנישואים לא מאושרים, בהם התייחס אליה בעלה בכבוד רק כלפי חוץ, אך בבית נהג לפגוע בה.

גם למקס, הבן, לא היה מזל בנישואיו כי אשתו הלגה עזבה אותו.

לאחר שנים של נדודים באירופה הם עלו לארץ, וכאן גרו בשכנות לזוג שגם חיי הנישואים שלו לא היו מאושרים.

סיפור נוסף שמתאר זוגיות הרוסה, שלווה גדולה, מספר את סיפורם של יואל ומיכל, זוג ישראלי עם שני ילדים שירדו לניו-יורק.

יואל הגיע לשם כנציג חברת הייטק, ומיכל שהתלוותה אליו, בילתה את זמנה בקניות ובעיצוב הבית.

בזמן שמיכל עיצבה את בית חלומותיה, בנה יואל מערכת יחסים נעימה וחשאית עם שירלי, שעבדה אתו, ומיכל, שעשתה עצמה שאיננה יודעת דבר, בגדה גם היא עם יועצי עיצוב שהגיעו אליה לפגישת עבודה.

הסיפורים בקובץ מתארים מצבים של חסר, לגיבורי הסיפורים חסרה זוגיות או אהבת הורים והם משדרים פסימיות :

שי, גיבור הסיפור שף, התייתם מהוריו בגיל חמש וגדל בפנימיות עד הגיוס והסיפור אסטרולוגיה וחצאית מתאר אימהות שלא אוהבות את בנותיהן :

אמה של שרה נהגה לספר שוב ושוב על מקרה שקרה כשהיתה תינוקת : היא הלכה לספריה יחד עם שרה שהיתה תינוקת, ושרה התחילה לבכות והבכי שלה לא פסק והפך לצרחות.

התגובה של האם היתה בושה על הצרחות של ביתה התינוקת, אך לא בושה רגעית מתוך מבוכה, אלא בושה של שנים, כאילו היא מאשימה את בתה על כך שבכתה:

"פתאום שרה התחילה לבכות. ניענעתי את העגלה כדי שתירגע. זה לא עזר. הבכי שלה הפך לצרחות. המשכתי לנענע ולנענע עד שכאבו לי הידיים וכמעט בכיתי בעצמי. הייתי צריכה לדפוק על דלתם של אנשים זרים כדי להיניק אותה. יש לכן מושג כמה התביישתי?" (עמ' 49)

האם נהגה להביך את שרה ולספר את הסיפור לחברותיה שוב ושוב.

בסוף הסיפור מתוארת אמה של נילי, חברתה של שרה, כמי שמתנהגת אליה ברשעות בתירוץ של עזרה לקרובת משפחה נזקקת :

לנילי היתה חצאית מיוחדת מאוד, שאביה נתן לה במתנה. הוא סיפר שקנה אותה בחנות מיוחדת מאוד ואין עוד כמוה בכל העולם. אמא של נילי אמרה שהוא סתם מקשקש, אך נילי שמחה בה מאוד.

יום אחד אמרה נוגה, בת דודתה שהיא רוצה לסרוג אפודה אבל אין לה כסף לקנות צמר. האם נתנה לה את החצאית של נילי ואמרה לה שהיא יכולה לפרום אותה.

"נילי בכתה ונוגה פרמה. הפקעת בידיים של נוגה גדלה, וגם הפקעת בגרון של שרה. אף אחד לא הוציא הגה. נוגה פרמה וחייכה, פרמה וחייכה, ונילי בכתה ובכתה עד שנגמרה החצאית.

איטה משכה בכתפיה: "נוגה ענייה".

"אבל אני הבת שלך". בכתה נילי. " (עמ' 80)

שרה שראתה את שתיהן הרגישה שכבר אין לה בית לברוח אליו.

למרות שהסיפורים בקובץ משדרים מסר פסימי של זוגיות הרוסה וניכור משפחתי, הקובץ מסתיים בסיפור שמשדר חום משפחתי, של אהבה בין סבתא לנכדתה:

הסיפור ריח של געגועים מספר על בית וגינה, סבא, סבתא ונכדה.

הסיפור מתאר את סבתא קלרה וגילי יושבות על נדנדה במרפסת ותופרות פיסות בד צבעוניות לשמיכת טלאים, שממלאת

את חדרה של סבתא בכל החלומות היפים ובכל השמחות, ולא מאפשרת לעצב להיכנס.

גילי וסבתא מתכרבלות במיטה ומתכסות בשמיכת הטלאים וסבא עורך את השולחן.

השנים עוברות וגילי גדלה, מטיילת בעולם עם החבר שלה, וסבתא יושבת לבדה על הנדנדה במרפסת, מתכסה בשמיכת הטלאים, ומתגעגעת לגילי.

גילי יושבת לבדה על נדנדת האוהבים, עוצמת עיניים וחושבת על סבתא.

היא יושבת שם גם עם בן זוגה, ומתכסה בשמיכת הטלאים, שבעיניה היא שמיכת קסמים, כי אף צבע לא דהה וריח הבושם הלבן והנקי של סבתא קלרה לא התאדה ונוסף לו ריח המרק של סבא דורי.

הסיפור מסתיים בתיאור של גילי, האם, יושבת על נדנדת האוהבים עם שירי, בתה הקטנה, ומתכסות בשמיכת הטלאים.

הקובץ מתחיל בסיפור על פירוק משפחה, נדודים וניכור, ממשיך בסיפורים פסימיים,  ומסתיים בסיפור של חום משפחתי ובית קבוע.

רוזנטל, חנה. למצוא חתן לטילדה : סיפורים. רעננה: אבן חושן, 2014.