מחשבות על ספרי שואה

 :ברשומה זו אני מתייחסת לארבעה מתוך ספרים שקראתי המתארים מציאות של אנטישמיות ושואה

אפלפלד, אהרן, אבי ואמי, אור יהודה: כנרת, 2013

אנגלנדר, נתן, על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק, ירושלים: כתר, 2013

קרטס, אימרה, ללא גורל, תל-אביב: עם עובד, 1994
 בר, הלן, יומן, בן-שמן: מודן, 2010
כשקראתי את הספר של אהרן אפלפלד אבי ואמי השואה היתה בתודעה שלי לאורך כל הקריאה למרות שזה לא ספר שמתאר התרחשות בתקופת השואה אלא לפניה. התחושה  כקוראת היתה שאני יודעת מה שהגיבורים עדיין לא יודעים שאולי זו חופשתם האחרונה וגורל רע ומר מצפה להם.
אנשים הרגישו שעומדת לפרוץ מלחמה ושהיא תהיה מכוונת נגד יהודים אך הדחיקו את המחשבה שדבר איום ונורא עומד לקרות. הם דיברו בשבח התרבות המערבית שלא תאפשר ברבריות.
אחת הדמויות בספר, מגדת עתידות שקוראת בכף היד, ניבאה לנופשות את עתידן על פי קווי כף היד, כעסה על אלה שהטילו ספק באמינות שלה, אך אילו היה משהו אמיתי בעיסוק שלה, בוודאי היתה מנבאת את האסון הקרב ומזהירה את הנופשים שבאו אליה ליעוץ, כדי שיוכלו לנסות לברוח מגורלם הנורא.
המקום המתואר בספר הוא אתר נופש על שפת נהר הפרוט, בו היו יהודים נוהגים לבלות את חופשת הקיץ שלהם.
הנופשים היו יהודים ומי שהשכירו להם את בקתות הנופש וסיפקו להם שרותים היו איכרים אוקראינים.

הכפריים האוקראינים היו מעוניינים בהגעת הנופשים היהודים למקום. הם התפרנסו מהשכרת בתי נופש לנופשים, סיפקו להם מזון בזמן הנופש וסוסים כדי לטייל במקום, כך שהם רצו ביהודים כלקוחות למרות השנאה הדתית שחשו כלפיהם.



השנאה של הכפריים התפרצה בעת הנופש , בזמן תהלוכה ותפילה על עצירת גשמים, כשהצועדים התנפלו על נופשים יהודים, הכו אותם באלות וקיללו אותם.

לאחר הפוגרום שכונה בפי אחד הנופשים "פוגרום בזעיר אנפין" אפשר היה לצפות שאנשים יארזו את חפציהם ויעזבו את המקום אך הם נשארו שם.

הם המשיכו לרבוץ על הגדה וטענו שמה שחוו היתה סופת פתע שאמנם פגעה בכמה אנשים אך בסופו של דבר סופה נסבלת.

הסופר שבילה שם את חופשת הקיץ עם הוריו בגיל 10 מתאר את הפחד שלו לחזור לבית הספר כי הוא יודע שביריון אוקראיני מהכיתה יכה אותו.
התיאור הזה של ילד יהודי שמפחד לחזור לבית ספר בגלל התנכלויות של ילד לא יהודי הזכיר לי סיפור דומה מקובץ הסיפורים: על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק.
לסיפור קוראים "איך נקמנו את נקמת הבלומים" והוא מתאר מצב כזה של אלימות כלפי ילדים יהודים אורתודוכסיים מצידו של בריון אנטישמי.
 
המיקום של שני הסיפורים שונה וגם הזמנים שונים אך ההתרחשות דומה מאוד.
 
הסיפור של אפלפלד מתרחש באזור מולדובה או אוקראינה זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה והסיפור של אנגלנדר מתרחש בשנות השמונים של המאה העשרים בלונג איילנד. בשניהם מתוארת התנכלות לילדים יהודים על רקע אנטישמי והצורך בהגנה עצמית.
 
הסיפור השני מתאר את המצב בצורה חריפה מאוד – האלימות כלפי תושבי השכונה היהודית הגיעה לפציעות חמורות אך ה משטרה לא התערבה. דומה למצבם של הנופשים היהודים מספרו של אפלפלד, שנפצעו בפוגרום, קיבלו טיפול רפואי מחובש יהודי , נופש במקום, השלימו עם המצב והמשיכו לנפוש.

מקומות שונים, זמנים שונים, אך המציאות היא אותה מציאות.

קובץ הסיפורים : על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק מעורר מחשבות גם על שימוש בהומור בסיפורים שעוסקים בשואה או שמזכירים אותה.

 בסיפור הראשון, שנושא את שם הקובץ, מספרות שתי חברות ילדות שהן היו נוהגות לשחק יחד ב"משחק של אנה פרנק" שבו הן שאלו את עצמן מי מבין החברים הנוצרים שלהן יחביא אותן במקרה של שואה שניה.

תוך כדי קריאת הסיפור הזה וסיפור נוסף היתה לי תחושה שיש כאן סאטירה על ההתייחסות של אנשים לשואה ולא היה לי נוח עם זה. אני נרתעת משימוש בהומור בהקשר של השואה.

 
שימוש באמירות שיש בהן הומור יכולתי לקבל רק בספר ללא גורל של אימרה קרטס, כי שם היה ברור לי שזה לא הומור, אלא התחכמות של המספר שלא אמר את הדברים בצורה ישירה.
 
בעמוד 10 הוא כותב על הליכה לחנות ספורט יחד עם הוריו כדי לקנות בד עבור טלאי צהוב שאותו היו חייבים לענוד:
 
"זו מין חנות ספורט, בעצם, אם כי מוכרים בה גם דברים אחרים. בזמן האחרון אפשר להשיג אצלם אפילו כוכב צהוב שהם בעצמם מייצרים, כי עכשיו הרי מורגש כמובן מחסור רב בבד צהוב…הרעיון שלהם, עד כמה שאני מבין, הוא למתוח את הבד על חתיכת קרטון, ואז הוא יפה יותר…שמתי לב שגם על החזה שלהם עצמם מתנוסס המוצר שלהם.וזה היה כאילו הם עונדים אותו רק כדי שגם לקונים יתחשק".
 
ההתייחסות כאן לגזירה המשפילה של ענידת טלאי צהוב היא לא התיחסות ישירה , הוא לא מתאר תחושה של השפלה והלם אלא משתמש בהומור שחור כדי לתאר את המציאות.
ההומור שלו מורגש בתיאור קרובי משפחתו ובאירועים נוספים בהמשך הסיפור.

המספר מתאר את הצימאון של האנשים הכלואים ברכבת שהובילה אותם לאושוויץ, הוא סיפר על אשה זקנה מקרון שמאחורי הקרון שהיה בו, שחלתה ויצאה מדעתה בגלל הצימאון :

"האשה הזקנה, כך סיפרו בקרון שלנו, חולה ויצאה מדעתה. כנראה, בגלל הצמא, בלי ספק. ההסבר הזה גם נשמע סביר. רק עכשיו הבנתי כמה צדקו אלה שבתחילת הדרך הקבעו: איזה מזל שלקרון שלנו לא נכנסו לא ילדים קטנים-קטנים ולא אנשים זקנים זקנים וגם לא חולים, יש לקוות. אחר כך, ביום השלישי לפני הצהריים, האשה הזקנה השתתקה סופית. ואז אמרו אצלנו: היא מתה כי לא יכלו לתת לה מים. אבל הרי ידענו: היא היתה חולה וגם זקנה, ולכן כולם חשבו, וגם אני, שבסך-הכל המקרה הזה מתקבל על הדעת". (עמ' 55).
 
ברור שהאשה הזקנה לא מתה בגלל זיקנתה או מחלתה אלא בגלל כליאה בתנאים תת אנושיים בקרון בהמות שהמטרה שלה לגרום לאנשים למות.
המטרה היתה לגרום לכלואים להתייבש ולמות.
ההתבטאות של המספר "המקרה הזה מתקבל על הדעת" אינה כנה, הוא מתאר מציאות זוועתית בלי לכנות אותה כך.
 

התייחסות ישירה של חווית ההשפלה בעקבות הגזרות נגד היהודים מצאתי ביומן של הלן בר.

היא הלכה בראש מורם והסתכלה לאנשים בעיניים אך היה לה קשה. היו אנשים שנעצו מבטים והצביעו עליה וכשהיתה בספריה היא הראתה את הז'קט עם הטלאי לידיד שהיה נרעש עד עמקי נשמתו (עמ' 54).
 
הלן מתארת גם חוויית השפלה במטרו כשהכרטיסן אמר לה לעבור לקרון האחרון:
 
"זה היה כמו התגשמות פתאומית של חלום רע. המטרו הגיע, עליתי לקרון הראשון. בהחלפה עברתי לאחרון. לא היו שום שלטים. אבל אחרי שכבר יצאתי מילאו דמעות של כאב ועלבון את עיני" (עמ' 55).
 
היא מתארת את המבוכה שחשה כשהיתה בין חבריה בסורבון שראו אותה עונדת את הטלאי:
 
"אבל אילו ידעו איזה עינוי זה בשבילי. סבלתי שם, בחצר שטופת השמש של הסורבון, בין כל חברי ללימודים.
פתאום היה נדמה לי שאינני עוד עצמי, שהכל השתנה, שהפכתי לזרה, כאילו אני בעיצומו של חלום בלהות. ראיתי סביבי פנים מוכרות, אבל חשתי את המועקה והתדהמה של כולם. הרגשתי כאילו הטביעו על מצחי אות קלון בברזל מלובן" (עמ' 57).
 
הלן בר תיארה  ביומנה מציאות קשה מנשוא, חיים שהפכו לקשים מאוד בעקבות הגזרות על היהודים.

בגלל שזה יומן אישי היא חושפת את רגשותיה ומתארת את המציאות כמו שהיא.

פורסם לראשונה בבלוג החדש של יונית – yonittal.blogspot.com

חיים שלמים – אהרן אפלפלד

התחלתי לקרוא את הספר חיים שלמים של אהרן אפלפלד.

הספר הוא על נערה שיוצאת לחפש אמה שנלקחה למחנה עבודה בגלל מוצאה היהודי.

האם, יהודיה עירונית ומשכילה , שלמדה באוניברסיטת וינה, התאהבה בנוצרי כפרי, בעל חווה, התנצרה, נישאה לו ועברה לחיות איתו בכפר.

למרות שהתנצרה תמיד התייחסו אליה כאל זרה ושונה ואנשי המקום לא התיידדו איתה.

היתה לה ידידה בת המקום שהיא בעצמה היתה בת תערובת, וכשקיבלה זימון להתייצב למחנה עבודה החליטה לשים קץ לחייה.

האנשים שהיו בקשר עם אביה של הנערה וביקרו בביתו היו קרובי משפחה ועובדי החווה.

ידידים אחרים לא היו.

כשנלקחה האם למחנה עבודה , ניסה האב לעזור לה באמצעות המסמכים שמעידים על התנצרותה אך לבסוף הרים ידיים והשלים עם המציאות החדשה.

הוא הביא הביתה עוזרת ואת בתו העביר לאחותו שחיה במקום מבודד, כדי לנסות להגן עליה מגורל דומה.

הדודה התייחסה בעויינות אל הבת , בגלל אמה היהודייה.

היא ראתה בה זרה שונה כמו שראתה את אמה.

הבת שהיתה מלאת געגועים לאמה, החליטה לברוח, ולחפש את המחנה בו נמצאת אמה, גם אם המשמעות היא לקבל על עצמה את גורלה של אמה.

לאורך הסיפור מודגש העניין שההתנצרות של האם לא היה לה כל ערך. היא נשארה יהודיה בעיניי סביבתה ובעיני החוק ונשלחה למחנה עבודה שמיועד לנשים יהודיות שנישאו לנוצרים, ולבני תערובת. במחנה העבודה הועסקו הנשים בתפירת מדים לחיילים הנאצים.

בסיפור מוזכרת הוכברג כעיר המחוז של האזור הכפרי שבו חיה הנערה, וגרינוולד בתור המקום שבו נמצא המחנה.

לא מצאתי חומר על מחנה עבודה לנשים בגרינוולד אך מצאתי תיאור כזה בספר הילדה בסוודר הירוק.

מתוך האתר של דני ספרים:

הילדה בסוודר הירוק-חיים בצל השואה

אמה של המספרת עבדה במשמרת היום ב"שוורץ ושות" – יצרן מדי הצבא הגרמני במחנה ינובסקה.

היא קיבלה טלאי עם האות R והיה עליה לענוד אותו על הבגדים שלה. (עמ' 61)

היא עבדה במשמרות בנות 12 שעות. בימים מסויימים עזבה את הדירה בחמש בבוקר וחזרה בשבע בערב.

12 שעות עבודה ושעה אחת של צעידה כל יום. בימים אחרים היא עבדה בלילה בלוח זמנים הפוך.

היא עבדה משמרת ארוכה כל כך בשביל שתי קערות מרק והזכות להמשיך לחיות. (עמ' 66 – 67).

מתוך אתר כתר:

חיים שלמים

 

הנערה הגיעה למחנה בגרינוולד, שהיה מחנה ריכוז ולא מחנה עבודה, ונאסרה שם, בגלל שגילתה שאמה יהודייה.

לקחו ממנה את חפציה,  את בגדיה, נתנו לה מדי אסירים וגילחו את שערה.

המגורים היו בצריפים, העבודה היתה עבודת פרך, והאוכל היה צלחת מרק ופרוסת לחם.

בסוף המלחמה היא פגשה אישה שגורלה היה דומה לגורל אמה.

היא נישאה לנוצרי שלמענו המירה את דתה, ילדה לו בת, ובעת המלחמה הרים ידיים ואמר שאין מה לעשות לנוכח הגזרה של שליחת הנשים היהודיות למחנות ריכוז.

היא האשימה אותו בהסגרתה.

היא ידעה שאין לה בית לשוב אליו, שבעלה הרים ידיים והשלים עם גורלה, ואולי גם התחיל חיים חדשים עם מישהי אחרת.

למרות הידיעה שאין לה לאן לחזור, החליטה האישה לשוב אל ביתה.

בעלילה משולבים דימיונות וחלומות של הנערה שכאילו באים להשלים לקורא את התמונה, כאילו לספר איזה המשך של סיפור שקורה עם גיבורים אחרים במקןם אחר.

אך אלה הם דימיונות, סיוטים, ומטרתם לדעתי, להעצים את תחושת המציאות הזוועתית.

הנערה מדמיינת שדורה חוזרת אל ביתה ובעלה שואל אותה מדוע חזרה :

עמ' 191:

תיארתי לעצמי את אומללותה בביתה הישן. בעלה חוזר ושואל אותה, "למה חזרת? היהודים הרי הפרידו עצמם תמיד מהלא יהודים. תמיד אמרו, "בחרת אותנו מכל העמים". הייתי בטוח שחזרת אל היהודים".

"אין יהודים", חורקת דורה שיניים.

"זה שקר, היהודים מצויים בכל מקוום, בכל כפר ובכל עיר".

"היכן כריסטינה? מתעלמת דורה מקביעותיו.

"בפנימיה. יותר מדי סימני היכר יהודיים גיליתי אצלה.".

לאורך כל העלילה בולט המסר שהיהודים אף פעם לא יוכלו להיטמע בתוך החברה הנוצרית. הנוצרים תמיד יראו בהם זרים ושונים גם אם יעזבו את דתם וינתקו את הקשר עם משפחותיהם.