התחלתי לקרוא את הספר חיים שלמים של אהרן אפלפלד.
הספר הוא על נערה שיוצאת לחפש אמה שנלקחה למחנה עבודה בגלל מוצאה היהודי.
האם, יהודיה עירונית ומשכילה , שלמדה באוניברסיטת וינה, התאהבה בנוצרי כפרי, בעל חווה, התנצרה, נישאה לו ועברה לחיות איתו בכפר.
למרות שהתנצרה תמיד התייחסו אליה כאל זרה ושונה ואנשי המקום לא התיידדו איתה.
היתה לה ידידה בת המקום שהיא בעצמה היתה בת תערובת, וכשקיבלה זימון להתייצב למחנה עבודה החליטה לשים קץ לחייה.
האנשים שהיו בקשר עם אביה של הנערה וביקרו בביתו היו קרובי משפחה ועובדי החווה.
ידידים אחרים לא היו.
כשנלקחה האם למחנה עבודה , ניסה האב לעזור לה באמצעות המסמכים שמעידים על התנצרותה אך לבסוף הרים ידיים והשלים עם המציאות החדשה.
הוא הביא הביתה עוזרת ואת בתו העביר לאחותו שחיה במקום מבודד, כדי לנסות להגן עליה מגורל דומה.
הדודה התייחסה בעויינות אל הבת , בגלל אמה היהודייה.
היא ראתה בה זרה שונה כמו שראתה את אמה.
הבת שהיתה מלאת געגועים לאמה, החליטה לברוח, ולחפש את המחנה בו נמצאת אמה, גם אם המשמעות היא לקבל על עצמה את גורלה של אמה.
לאורך הסיפור מודגש העניין שההתנצרות של האם לא היה לה כל ערך. היא נשארה יהודיה בעיניי סביבתה ובעיני החוק ונשלחה למחנה עבודה שמיועד לנשים יהודיות שנישאו לנוצרים, ולבני תערובת. במחנה העבודה הועסקו הנשים בתפירת מדים לחיילים הנאצים.
בסיפור מוזכרת הוכברג כעיר המחוז של האזור הכפרי שבו חיה הנערה, וגרינוולד בתור המקום שבו נמצא המחנה.
לא מצאתי חומר על מחנה עבודה לנשים בגרינוולד אך מצאתי תיאור כזה בספר הילדה בסוודר הירוק.
מתוך האתר של דני ספרים:
אמה של המספרת עבדה במשמרת היום ב"שוורץ ושות" – יצרן מדי הצבא הגרמני במחנה ינובסקה.
היא קיבלה טלאי עם האות R והיה עליה לענוד אותו על הבגדים שלה. (עמ' 61)
היא עבדה במשמרות בנות 12 שעות. בימים מסויימים עזבה את הדירה בחמש בבוקר וחזרה בשבע בערב.
12 שעות עבודה ושעה אחת של צעידה כל יום. בימים אחרים היא עבדה בלילה בלוח זמנים הפוך.
היא עבדה משמרת ארוכה כל כך בשביל שתי קערות מרק והזכות להמשיך לחיות. (עמ' 66 – 67).
מתוך אתר כתר:
הנערה הגיעה למחנה בגרינוולד, שהיה מחנה ריכוז ולא מחנה עבודה, ונאסרה שם, בגלל שגילתה שאמה יהודייה.
לקחו ממנה את חפציה, את בגדיה, נתנו לה מדי אסירים וגילחו את שערה.
המגורים היו בצריפים, העבודה היתה עבודת פרך, והאוכל היה צלחת מרק ופרוסת לחם.
בסוף המלחמה היא פגשה אישה שגורלה היה דומה לגורל אמה.
היא נישאה לנוצרי שלמענו המירה את דתה, ילדה לו בת, ובעת המלחמה הרים ידיים ואמר שאין מה לעשות לנוכח הגזרה של שליחת הנשים היהודיות למחנות ריכוז.
היא האשימה אותו בהסגרתה.
היא ידעה שאין לה בית לשוב אליו, שבעלה הרים ידיים והשלים עם גורלה, ואולי גם התחיל חיים חדשים עם מישהי אחרת.
למרות הידיעה שאין לה לאן לחזור, החליטה האישה לשוב אל ביתה.
בעלילה משולבים דימיונות וחלומות של הנערה שכאילו באים להשלים לקורא את התמונה, כאילו לספר איזה המשך של סיפור שקורה עם גיבורים אחרים במקןם אחר.
אך אלה הם דימיונות, סיוטים, ומטרתם לדעתי, להעצים את תחושת המציאות הזוועתית.
הנערה מדמיינת שדורה חוזרת אל ביתה ובעלה שואל אותה מדוע חזרה :
עמ' 191:
תיארתי לעצמי את אומללותה בביתה הישן. בעלה חוזר ושואל אותה, "למה חזרת? היהודים הרי הפרידו עצמם תמיד מהלא יהודים. תמיד אמרו, "בחרת אותנו מכל העמים". הייתי בטוח שחזרת אל היהודים".
"אין יהודים", חורקת דורה שיניים.
"זה שקר, היהודים מצויים בכל מקוום, בכל כפר ובכל עיר".
"היכן כריסטינה? מתעלמת דורה מקביעותיו.
"בפנימיה. יותר מדי סימני היכר יהודיים גיליתי אצלה.".
לאורך כל העלילה בולט המסר שהיהודים אף פעם לא יוכלו להיטמע בתוך החברה הנוצרית. הנוצרים תמיד יראו בהם זרים ושונים גם אם יעזבו את דתם וינתקו את הקשר עם משפחותיהם.
מחשבות על ספרים 