חיובית: סיפורה של נשאית HIV – מירי קנבסקי

שם הספר: חיובית – סיפורה של נשאית HIV . מחברת: מירי קנבסקי. שנה: 2018.

הספר הוא אוטוביוגרפיה של אשה שנדבקה באיידס מהחבר שלה כשהייתה בת 19.

היא לא התחברה עם מקומי בן גילה, אלא עם מישהו לא מתאים , שניצל את תמימותה וגילה הצעיר, שיקר לה, בגד בה, לקח ממנה כסף ולא החזיר, והגרוע מכל, הדביק אותה באיידס.

כשקראתי על הקשר שלה עמו תהיתי כיצד זה שבחורה יפה, אינטליגנטית ועובדת, מוכנה להיות בקשר רומנטי עם מישהו מבוגר, חסר אמצעים כלכליים, שבורח מהרשויות ומבקש ממנה כסף.

היא אפילו לא נהנתה מהקשר, שהיה קצר ומלא בשקרים של הבחור ובבגידותיו.

קראתי עד עכשיו כרבע מהספר ובמהלך הקריאה חשתי צער כלפי המחברת , לא רק בגלל ששילמה מחיר כבד על מערכת היחסים שלה עם הגבר הלא נכון, אלא גם בגלל חוויות הילדות שלה: טראומה של ניתוק מסביבה מוכרת ועלייה מרוסיה לארץ בגיל 10, הצורך להסתגל לסביבה חדשה ולשפה חדשה מהר, חיים בעוני ובצמצום, וספיגת ביקורת מצד אמה וסבתה.

היא מתארת את היחסים בינה ובין אמה וסבתה כיחסים מרוחקים ונטולי חיבה. הן לחצו עליה להצטיין בלימודים ונהגו להעביר ביקורת על התנהגותה והישגיה.

אפשר לראות את הריחוק גם בכך שהיא לא שיתפה את אמה בחייה האישיים. היא לא סיפרה לה על הקשר שלה ולפי מה שהבנתי גם לא לחברותיה, כי ידעה מה תהיה תגובתן.

הייתה צריכה להידלק אצלה נורה אדומה שאם היא לא יכולה להציג מישהו בפני משפחתה וחבריה אז זה סימן שהוא לא מתאים ואין שום עתיד לקשר הזה, אך באהבה ההיגיון לא תמיד פועל ולוקח זמן עד שקולטים את המצב שבו נמצאים ומגיעים להחלטה על סיום הקשר.

הביוגרפיה קריאה ומעניינת, מעוררת מחשבות על מערכות יחסים ובחירות שאנו עושים בחיינו וכמו שכתבתי בהתחלה היא מעוררת גם תחושה של צער כלפי המחברת.

על הספר באתר עברית.

סודות – ג'קלין ווילסון

הספר מספר את סיפורן של שתי ילדות, האחת היא טרז'ר והשניה היא אינדיה, ועל ידידות האמת שלהן חוצת המעמדות.

טרז'ר, היא ילדה מוכת גורל, בת לאם לא נשואה, שמחליפה בני זוג, ובן הזוג הנוכחי מכה אותה באכזריות.

הגבר שחי עם אמה רדף אחריה עם חגורה כדי להכותה, פתח לה את המצח ונזל ממנו דם רב.

סבתה של טרז'ר הגיעה למקום, לקחה אותה לבית החולים, ולאחר השחרור הביאה אותה לביתה והבטיחה לה שתשאר איתה תמיד.

בבית הסבתא, שהיתה עדיין אישה צעירה נאה ועובדת, חיו ילדיה האחרים : נערה בת 15 אם לתינוקת , בן ובת זקונים צעירה יותר מטרז'ר. אביה של בת הזקונים, פטסי בת ה-7, יושב בבית הסוהר על הריגה בשוגג של שיכור שניסה לתקוף אותם בפאב.

גיבורת הסיפור השניה היא אינדיה, בת לאם מעצבת בגדי ילדים מפורסמת, ולאב מהנדס בכיר בחברה.

היא חיה עם הוריה בוילה בשכונת יוקרה בלונדון, וגיבורת התרבות שלה היא אנה פרנק, ממנה היא שואבת השראה לכתוב יומן ולקרוא לו קיטי.

שתי הגיבורות שייכות למעמדות שונים, גרות באזורים שונים של לונדון, האחת באזור העני, והשניה באזור העשיר, ולומדות בבתי ספר שונים, ואין סיכוי ששתיים כאלה תוכלנה להיפגש ולהתחבר אחת עם השניה, אך בסיפור זה, זה קרה.

באחד הימים אינדיה החליטה לחזור הביתה ברגל, כשראתה שהמטפלת שהיתה אמורה להחזיר אותה במכונית, לא הגיעה. בדרכה הביתה עברה דרך שכונת העוני שבה גרה טרז'ר, ראתה אותה שם רוכבת על אופניה, הן שמו לב אחת לשניה, ויצרו ביניהן קשר שהפך אחר כך לידידות.

אינדיה היתה מבקרת את טרז'ר בבית סבתה, שיחקה ואכלה שם איתה ועם בני משפחה, ושמרה זאת בסוד, כי הוריה לא היו מסכימים שתיכנס בכלל לשכונה כזאת, שהאמינו שכל תושביה פושעים.

לאחר כמה שבועות של שהייה בבית סבתה, מתקשרת אמה של טרז'ר ודורשת להחזיר אליה את בתה, למרות חוסר יכולתה להבטיח את שלומה ולהגן עליה מפני התעללות בן זוגה. היא ניסתה להקטין את מה שעברה טרז'ר לתאונה והגנה על בן זוגה האלים, במקום להגן על ביתה, שמעולם לא אהבה ולא דרשה את טובתה.

אמה של טרז'ר ילדה אותה בגיל 17 וראתה בה נטל שמפריע לה לבלות עם חברות. היא מעולם לא הראתה לה שום סימני חיבה, דיברה אליה לא יפה ואף הכתה אותה, ובגלל שעברה כל פעם דירות כי החליפה בני זוג, טרז'ר סבלה גם מבדידות חברתית, כי החלפת מקומות מגורים, פירושה חוסר יציבות וחוסר יכולת לפתח קשרים חברתיים.

אחד הנושאים הבולטים בספר הוא דחיה רגשית שחשות אימהות כלפי ילד שלא נראה בהתאם לציפיות.

טרז'ר מסבירה את הדחיה שחשה כלפיה אמה בכך שלא היתה תינוקת יפה. היא ציינה את דודתה שגם היא אם קטינה, שילדה תינוקת בגיל צעיר יותר מזה של אמה, אך היא אוהבת את ביתה ונהנת לטפל בה, כי היא תינוקת בלונדינית חמודה ויפה.

גם אינדיה מרגישה שהיא מאכזבת את אמה במראה החיצוני שלה. אמה, מעצבת אופנה, אישה דקת גיזרה, שחיה ממעט מאוד אוכל, הטיפה מוסר לביתה שוב ושוב על כך שהיא שמנה ושהיא צריכה לעשות דיאטה.

אינדיה לא סבלה מהתעללות נפשית או פיזית כמו טרז'ר, אך היא חשה בריחוק הרגשי מאמה.

אינדיה מתגלה כידידת אמת טובת לב, כשהיא מחביאה את טרז'ר בביתה לאחר שזו ברחה כדי שלא יחזירו אותה בכוח לאמה ובן זוגה המתעלל.

בהשראת סיפורה של אנה פרנק היא מחביאה אותה בעליית הגג של הוילה ומביאה לה לשם מזון.

לאחר שהעניין התגלה, וטרז'ר חוזרת עם סבתה לשכונה, היא מודיעה לעיתונאים שהיא רוצה לחיות עם סבתה ולא עם משפחתה, ופרסום רצונה בתקשורת עזר לה לבטל את הגזרה של חזרה למשפחתה המתעללת.

לסיפור יש סוף טוב – אמה של אינדיה מסכימה לידידות שלה עם טרז'ר, ואף מעסיקה את טרז'ר כדוגמנית הבית שלה.

זהו סיפור מרגש ומומלץ מאוד כי הוא עוסק בנושא שקשה לדבר עליו ולכתוב עליו, ילדים מוכים, מנקודת מבטו של ילד, בשפה מותאמת לילדים.

וילסון, ג'קלין, סודות, משכל (ידיעות ספרים).

 

סודות – ג'קלין ווילסון, ידיעות ספרים

 

 

 

 

 

 

 

הנערה מהדואר – שטפן צוויג

זהו סיפור על אשה צעירה, שחיה בשנות העשרים של המאה העשרים, בכפר באוסטריה עם אמה ועובדת כסייעת דואר בסניף הדואר הקטן שבכפר.

לפני מלחמת העולם הראשונה, משפחתה חיה בוינה, ולאביה היה עסק של יצור פוחלצים, ממנו פרנס את משפחתו בכבוד. מלחמת העולם הראשונה רוששה אותו, אחריה הוא חלה ומת, וכריסטינה ואמה נשארו חסרות כל.

קרוב משפחה בעל תפקיד ציבורי, סידר לכריסטינה עבודה בסניף הדואר בכפר, והיא ואמה החולה עברו לגור שם.

המחבר מתאר בכישרון רב את מראה הסניף הקטן ומדמה את הדלפק בו כריסטינה יושבת במשך שעות רבות לתא בבית כלא.

הוא מבקר את הבירוקרטיה של המשרד הממשלתי, בה כל חפץ במשרד נספר ונרשם ומה אורך החיים שלו עד לבלאי. באותה מידה ניתן גם לרשום את עובד הדואר בספר המלאי, כי גם הוא ציוד שמתכלה, ויש להחליפו אחרי שלושים או שלושים וחמש שנות עבודה. אך הוא נרשם בספר אחר.

המחבר משלב לאורך כל העלילה אמירות חריפות נגד הבירוקרטיה, נגד הגוף שנקרא מדינה, המדכא את אזרחיה, ונגד הפערים בין העשירים והעניים.

כריסטינה מקבלת יום אחד הזמנה מאחות אמה, שחיה שנים רבות בארצות הברית, הזמנה לנפוש אתה ועם בעלה במלון בשוויץ.

כשהיא מגיעה לשם היא מקבלת הלם מהיופי והפאר של המקום ומרגישה שאולי אין היא ראויה בכלל להיות שם כי היא לא שייכת לחוג החברתי של הנופשים במקום.

היא הגיעה לשם עם מזוודת קש ועם לבוש פשוט של נערת כפר או משרתת שלא התאים למקום ודודתה השאילה לה משמלותיה.

כשמדדה את אחת השמלות בחדר במלון והביטה בעצמה במראה השינוי היה כה גדול עד ששאלה את עצמה האם זו היא שמשתקפת במראה?

הלבוש היפה והתספורת החדשה הפכו אותה מנערת כפר פשוטה לאשה יפה שמשכה את תשומת הלב של אורחי המלון.

גברים הזמינו אותה לרקוד והצעירים שביניהם הזמינו אותה לבלות איתם והיא התחברה שם עם כולם, בלי לחשוב שאולי עדיף לשמור מרחק.

היא לא הבחינה בין מי שמבקש את טובתה ומכבד אותה, כמו הלורד אלקינס המבוגר, ובין הצעירים שאולי רק רוצים לנסות לשלוח ידיים כמו המהנדס הגרמני.

כריסטינה בתמימותה התחברה עם כל אחד ואחת, חשפה את רגשות ההתלהבות שלה מהמקום ומהם ובכך עוררה את חשדה של אחת הנערות שהעמידה פנים של ידידה, כדי לעקוב אחריה.

אותה נערה חשפה את האמת על מעמדה הנמוך של כריסטינה, מה שהביא לקיצור חופשתה וחזרתה לכפר באוסטריה.

לאחר שהאמת התגלתה והופצו שמועות זדוניות במלון על כריסטינה, הלורד אלקינס התגלה כידיד אמת, שסיפר לדודתה מה מרכלים עליהם, והזמין את כריסטינה להתלוות אליו לטיול, לעיני אורחים עשירים, מיוחסים ומתנשאים, תוך שהוא מביט בהם באיום שלא יעזו להרע לה.

לורד אלקינס היה ידיד אמת, אך הוא היה גם מבוגר מאוד, וכריסטינה לא יכלה להימשך אליו או להעמיד פנים שכך היא מרגישה.

לאחר הטיול דודתה בישרה לה שהם עוזבים את המלון למלון אחר והיא תשוב לביתה

כשחזרה לכפר, אמרו לה שאמה נפטרה, נערכה לוויה ואחריה התכנסו האחות של כריסטינה וגיסתה לחלק ביניהם את הירושה העלובה שהשאירה אמה.

כריסטינה שראתה בתשעת ימי הנופש שלה בהרים בשוויץ איך אנשים אחרים חיים, נגעלה מהמעמד הזה, וחשבה לעצמה שהן מתווכחות ביניהן על חלוקת סמרטוטים שמישהו אחר היה זורק לפח.

היא ויתרה על חלקה בירושה העלובה ואמרה להם לקחת הכל כי יש להם ילדים.

כריסטינה לא שבה למה שהיתה לאחר הנופש. היא היתה מרירה ומתוסכלת והוציאה את זעמה על תושבי הכפר שהגיעו לסניף לשלוח דואר.

יום אחד נסעה לוינה לבקר את אחותה ואת גיסה ופגשה בביתם שעבר עם הגיס את מלחמת העולם הראשונה.

הבחור חזר מהמלחמה עם נכות ביד שקטעה את חלומותיו ללמוד אדריכלות, המדינה התחמקה מלשלם לו קצבת נכות בטענות בירוקרטיות, והוא מתפרנס בדוחק מעבודה של חצי מפקח חצי שומר באתר בנייה.

דרך הדמות של הבחור, נכה מלחמת העולם הראשונה, מעביר הסופר ביקורת חריפה על המדינה, ששלחה את אזרחיה למות, שגזלה מהם את חייהם, ואלה שחזרו מהמלחמה, גזלה מהם את מיטב שנותיהם, הפכה אותם לנכים ורוששה אותם.

הבחור, פרדיננד, סיפר על סבתו הפטריוטית , שבגלל שינויי שלטון וגבולות, לא רצתה שיהיה לה בית תחת שלטון זר, מכרה את ביתה ואדמתה, וקיבלה תמורתם שטרות שלאחר המלחמה כבר לא היו שווים כלום.

המדינה רוששה את אזרחיה באמצעות אינפלציה ושינויי מטבע שהפכו רכוש וחסכונות חיים לכלום.

כריסטינה ופרדיננד נפגשים כל יום ראשון אך אין להם פרטיות. הם מטיילים ברחובות ויושבים בבתי קפה, אך אין להם מקום שבו יוכלו להיות יחד.

פרדיננד מאבד גם את העבודה העלובה שיש לו ומגיע למצב של ייאוש עד כדי מחשבות על התאבדות, אך הוא משנה את תוכניתו כשהוא רואה שלכריסטינה יש גישה לכסף שמופקד בדואר.

במקום שיתפתח סיפור אהבה בין השניים, כמו שהקורא היה מצפה, הסיפור מסתיים בנימה של ייאוש, מרירות ובתכנון מעשה פשע.

צוויג, שטפן, הנערה מהדואר, מודן, 2013.

הנערה מהדואר – שטפן צוויג מודן, 2013

דוד על הקיר – שרית כהן-אלעד

סיפור מרגש שנכתב לזכרו של אלעד כהן, חייל שנהרג בציר פילדלפי ב- 12 במאי 2004.

הסיפור על אלעד כהן ז"ל, מסופר כסיפור לילדים בגיל הרך, בלשון פשוטה המותאמת לגיל זה ובאיורים צבעוניים.

דרך הסיפור האישי של המשפחה השכולה, שמותאם לילדי הגן, מוסברים בצורה מרגשת מאוד מושגים שקשורים לגבורה, הגנה על המולדת, אבדן ושכול.

הדוברת בסיפור היא אחייניתו בת הארבע, שרואה את תמונתו בסלון של סבא וסבתא, ומספרת שזהו דוד שהיא לא מכירה.

הדוד מחייך ומביט, אך אף פעם לא בא לביקור ותמיד נשאר צעיר. הילדה שואלת שאלות והסבתא מסבירה לה שדוד אלעד היה חיל שהלך להגן על המולדת ונהרג במלחמה.

למרות הכאב, יש בסיפור נימה אופטימית של הנצחת הדוד והתגברות על הצער.

כהן-אלעד, שרית, דוד על הקיר, תל-אביב: סער, 2014

דוד על הקיר – שרית כהן-אלעד, סער, תל-אביב, תשע"ה 2014

מחשבות על ספרי שואה

 :ברשומה זו אני מתייחסת לארבעה מתוך ספרים שקראתי המתארים מציאות של אנטישמיות ושואה

אפלפלד, אהרן, אבי ואמי, אור יהודה: כנרת, 2013

אנגלנדר, נתן, על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק, ירושלים: כתר, 2013

קרטס, אימרה, ללא גורל, תל-אביב: עם עובד, 1994

 בר, הלן, יומן, בן-שמן: מודן, 2010

כשקראתי את הספר של אהרן אפלפלד אבי ואמי השואה היתה בתודעה שלי לאורך כל הקריאה למרות שזה לא ספר שמתאר התרחשות בתקופת השואה אלא לפניה. התחושה  כקוראת היתה שאני יודעת מה שהגיבורים עדיין לא יודעים שאולי זו חופשתם האחרונה וגורל רע ומר מצפה להם.

אנשים הרגישו שעומדת לפרוץ מלחמה ושהיא תהיה מכוונת נגד יהודים אך הדחיקו את המחשבה שדבר איום ונורא עומד לקרות. הם דיברו בשבח התרבות המערבית שלא תאפשר ברבריות.

אחת הדמויות בספר, מגדת עתידות שקוראת בכף היד, ניבאה לנופשות את עתידן על פי קווי כף היד, כעסה על אלה שהטילו ספק באמינות שלה, אך אילו היה משהו אמיתי בעיסוק שלה, בוודאי היתה מנבאת את האסון הקרב ומזהירה את הנופשים שבאו אליה ליעוץ, כדי שיוכלו לנסות לברוח מגורלם הנורא.

המקום המתואר בספר הוא אתר נופש על שפת נהר הפרוט, בו היו יהודים נוהגים לבלות את חופשת הקיץ שלהם.

הנופשים היו יהודים ומי שהשכירו להם את בקתות הנופש וסיפקו להם שרותים היו איכרים אוקראינים.

הכפריים האוקראינים היו מעוניינים בהגעת הנופשים היהודים למקום. הם התפרנסו מהשכרת בתי נופש לנופשים, סיפקו להם מזון בזמן הנופש וסוסים כדי לטייל במקום, כך שהם רצו ביהודים כלקוחות למרות השנאה הדתית שחשו כלפיהם.

השנאה של הכפריים התפרצה בעת הנופש , בזמן תהלוכה ותפילה על עצירת גשמים, כשהצועדים התנפלו על נופשים יהודים, הכו אותם באלות וקיללו אותם.

לאחר הפוגרום שכונה בפי אחד הנופשים "פוגרום בזעיר אנפין" אפשר היה לצפות שאנשים יארזו את חפציהם ויעזבו את המקום אך הם נשארו שם.

הם המשיכו לרבוץ על הגדה וטענו שמה שחוו היתה סופת פתע שאמנם פגעה בכמה אנשים אך בסופו של דבר סופה נסבלת.

הסופר שבילה שם את חופשת הקיץ עם הוריו בגיל 10 מתאר את הפחד שלו לחזור לבית הספר כי הוא יודע שביריון אוקראיני מהכיתה יכה אותו.

התיאור הזה של ילד יהודי שמפחד לחזור לבית ספר בגלל התנכלויות של ילד לא יהודי הזכיר לי סיפור דומה מקובץ הסיפורים: על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק.

לסיפור קוראים "איך נקמנו את נקמת הבלומים" והוא מתאר מצב כזה של אלימות כלפי ילדים יהודים אורתודוכסיים מצידו של בריון אנטישמי.

 

המיקום של שני הסיפורים שונה וגם הזמנים שונים אך ההתרחשות דומה מאוד.

 

הסיפור של אפלפלד מתרחש באזור מולדובה או אוקראינה זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה והסיפור של אנגלנדר מתרחש בשנות השמונים של המאה העשרים בלונג איילנד. בשניהם מתוארת התנכלות לילדים יהודים על רקע אנטישמי והצורך בהגנה עצמית.

 

הסיפור השני מתאר את המצב בצורה חריפה מאוד – האלימות כלפי תושבי השכונה היהודית הגיעה לפציעות חמורות אך ה משטרה לא התערבה. דומה למצבם של הנופשים היהודים מספרו של אפלפלד, שנפצעו בפוגרום, קיבלו טיפול רפואי מחובש יהודי , נופש במקום, השלימו עם המצב והמשיכו לנפוש.

מקומות שונים, זמנים שונים, אך המציאות היא אותה מציאות.

קובץ הסיפורים : על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק מעורר מחשבות גם על שימוש בהומור בסיפורים שעוסקים בשואה או שמזכירים אותה.

 בסיפור הראשון, שנושא את שם הקובץ, מספרות שתי חברות ילדות שהן היו נוהגות לשחק יחד ב"משחק של אנה פרנק" שבו הן שאלו את עצמן מי מבין החברים הנוצרים שלהן יחביא אותן במקרה של שואה שניה.

תוך כדי קריאת הסיפור הזה וסיפור נוסף היתה לי תחושה שיש כאן סאטירה על ההתייחסות של אנשים לשואה ולא היה לי נוח עם זה. אני נרתעת משימוש בהומור בהקשר של השואה.

 

שימוש באמירות שיש בהן הומור יכולתי לקבל רק בספר ללא גורל של אימרה קרטס, כי שם היה ברור לי שזה לא הומור, אלא התחכמות של המספר שלא אמר את הדברים בצורה ישירה.

 

בעמוד 10 הוא כותב על הליכה לחנות ספורט יחד עם הוריו כדי לקנות בד עבור טלאי צהוב שאותו היו חייבים לענוד:

 

"זו מין חנות ספורט, בעצם, אם כי מוכרים בה גם דברים אחרים. בזמן האחרון אפשר להשיג אצלם אפילו כוכב צהוב שהם בעצמם מייצרים, כי עכשיו הרי מורגש כמובן מחסור רב בבד צהוב…הרעיון שלהם, עד כמה שאני מבין, הוא למתוח את הבד על חתיכת קרטון, ואז הוא יפה יותר…שמתי לב שגם על החזה שלהם עצמם מתנוסס המוצר שלהם.וזה היה כאילו הם עונדים אותו רק כדי שגם לקונים יתחשק".

 

ההתייחסות כאן לגזירה המשפילה של ענידת טלאי צהוב היא לא התיחסות ישירה , הוא לא מתאר תחושה של השפלה והלם אלא משתמש בהומור שחור כדי לתאר את המציאות.

ההומור שלו מורגש בתיאור קרובי משפחתו ובאירועים נוספים בהמשך הסיפור.

המספר מתאר את הצימאון של האנשים הכלואים ברכבת שהובילה אותם לאושוויץ, הוא סיפר על אשה זקנה מקרון שמאחורי הקרון שהיה בו, שחלתה ויצאה מדעתה בגלל הצימאון :

"האשה הזקנה, כך סיפרו בקרון שלנו, חולה ויצאה מדעתה. כנראה, בגלל הצמא, בלי ספק. ההסבר הזה גם נשמע סביר. רק עכשיו הבנתי כמה צדקו אלה שבתחילת הדרך הקבעו: איזה מזל שלקרון שלנו לא נכנסו לא ילדים קטנים-קטנים ולא אנשים זקנים זקנים וגם לא חולים, יש לקוות. אחר כך, ביום השלישי לפני הצהריים, האשה הזקנה השתתקה סופית. ואז אמרו אצלנו: היא מתה כי לא יכלו לתת לה מים. אבל הרי ידענו: היא היתה חולה וגם זקנה, ולכן כולם חשבו, וגם אני, שבסך-הכל המקרה הזה מתקבל על הדעת". (עמ' 55).

 

ברור שהאשה הזקנה לא מתה בגלל זיקנתה או מחלתה אלא בגלל כליאה בתנאים תת אנושיים בקרון בהמות שהמטרה שלה לגרום לאנשים למות.

המטרה היתה לגרום לכלואים להתייבש ולמות.

ההתבטאות של המספר "המקרה הזה מתקבל על הדעת" אינה כנה, הוא מתאר מציאות זוועתית בלי לכנות אותה כך.

 

התייחסות ישירה של חווית ההשפלה בעקבות הגזרות נגד היהודים מצאתי ביומן של הלן בר.

היא הלכה בראש מורם והסתכלה לאנשים בעיניים אך היה לה קשה. היו אנשים שנעצו מבטים והצביעו עליה וכשהיתה בספריה היא הראתה את הז'קט עם הטלאי לידיד שהיה נרעש עד עמקי נשמתו (עמ' 54).

 

הלן מתארת גם חוויית השפלה במטרו כשהכרטיסן אמר לה לעבור לקרון האחרון:

 

"זה היה כמו התגשמות פתאומית של חלום רע. המטרו הגיע, עליתי לקרון הראשון. בהחלפה עברתי לאחרון. לא היו שום שלטים. אבל אחרי שכבר יצאתי מילאו דמעות של כאב ועלבון את עיני" (עמ' 55).

 

היא מתארת את המבוכה שחשה כשהיתה בין חבריה בסורבון שראו אותה עונדת את הטלאי:

 

"אבל אילו ידעו איזה עינוי זה בשבילי. סבלתי שם, בחצר שטופת השמש של הסורבון, בין כל חברי ללימודים.

פתאום היה נדמה לי שאינני עוד עצמי, שהכל השתנה, שהפכתי לזרה, כאילו אני בעיצומו של חלום בלהות. ראיתי סביבי פנים מוכרות, אבל חשתי את המועקה והתדהמה של כולם. הרגשתי כאילו הטביעו על מצחי אות קלון בברזל מלובן" (עמ' 57).

 

הלן בר תיארה  ביומנה מציאות קשה מנשוא, חיים שהפכו לקשים מאוד בעקבות הגזרות על היהודים.

בגלל שזה יומן אישי היא חושפת את רגשותיה ומתארת את המציאות כמו שהיא.

פורסם לראשונה בבלוג החדש של יונית – yonittal.blogspot.com

היינו שקרנים – א' לוקהארט

הסיפור מתחיל בביקורת של גיבורת הספר על משפחתה ומנהגיה.
הגיבורה, נערה בת שבע עשרה, מבקרת את משפחתה המיוחסת והעשירה שמעמידה פנים כלפי חוץ שהכל אצלם בסדר, גם אם זה לא כך.
הכותר של הספר והפתיחה שלו מעוררים את התחושה שהוא עוסק בביקורת על התנהגות צבועה של בני המשפחה מתוך מחויבות למעמדם, אך ככל שמתקדמים בקריאה מבינים שהנושא הוא הבחורה עצמה, בעיותיה, התנהגותה החריגה והאסון שהביאה על קרוביה.

כבר בתיאור עזיבת אביה את הבית, ניתן היה להבין שמשהו לא בסדר אצלה מבחינה נפשית, שהיא חווה התמוטטויות נפשיות ומערבבת בין דמיון למציאות.
היא תיארה את העזיבה של אביה כירייה בחזה, אך במקום להגדיר את זה כדימוי המבטא את רגשותיה, היא אמרה שהוא שלף אקדח וירה לה בחזה.
היא אמרה שעמדה על הדשא ונפלה והלב שלה נשפך מבין הצלעות והתגלגל לתוך ערוגת הפרחים.
האם הגיבה בכעס וביקשה ממנה לקחת את עצמה בידיים ולהתנהג כרגיל.

מתגובת האם ניתן להבין שהנערה, קיידנס, הייתה נסערת מאוד מהעזיבה של אביה, ומעשיו פגעו בה כאילו ירה לה בחזה, ולא כפי שתיארה זאת קיידנס.

הנערה היא נכדה של איש עשיר ומיוחס, ששלוש בנותיו מקפידות לרצות אותו ואומרות גם לילדיהן לומר דברים שישמחו אותו, כי הן דואגות לירושתן.

למרות תדמית העושר, שלושתן תלויות בו כלכלית, כי קרנות הנאמנות שלהן מתדלדלות והן לא מצליחות להתפרנס בכוחות עצמן.

הסב, הבנות, הנכדים והנכדות מתכנסים כל שנה בחודשי הקיץ באי הפרטי שלו, שם הוא הקים בית לכל אחת מהן.

קיידנס, גיבורת הסיפור, התיידדה עם בת דודתה ועם אחד מבני הדודים שהיה קרוב לגילה, והתאהבה בנער שהתארח גם הוא באי, כי היה אחיין של בן זוג של אחת הדודות, וחברו של בן הדוד.

הבחור, גאט, היה נטע זר בתוך המשפחה הבהירה, העשירה והמיוחסת. מוצאו היה שונה, מוצא הודי ואינדיאני, ומראהו שונה – כהה עור, מה שגרם לסב לסלוד ממנו ולהתנגד לאפשרות של נישואים של דודו עם אחת מבנותיו.

גאט היה שונה ממשפחתה של קיידנס במראהו ובמעמדו ודגל בערכים סוציאליסטיים שסתרו את אורח חייהם.

הוא סיפר שהיה בהודו והשתתף בפרויקט של התקנת בתי שימוש לעניים ואמר לקיידנס ובני דודיה שלדעתו אין דבר כזה בעלות פרטית על אי, כי לא צריכה להיות בעלות פרטית על אדמה.

בספר לא נכתב במפורש שקיידנס הושפעה מדעותיו, אך היא הייתה מאוהבת בו וגם היא הביעה סלידה מחומרנות.

היא בזה לאמה ודודותיה שראו בקניות וצבירת חפצים ביטוי של כוח, ורבו ביניהן על הירושה במהלך הנופש.

כהתרסה נגד משפחתה היא צבעה את שערה בצבע שחור ותרמה את חפציה. זו אולי מחאה נסבלת ולא מזיקה לאף אחד , אך מה שמתגלה בהמשך הסיפור הוא שמחאתה חצתה קווים אדומים, והאישיות הלא יציבה שלה, הביאה לטרגדיה על משפחתה.

הרצון להשמיד ביטויים של חומרנות שהביאו למריבות משפחתיות והתנהגות צבועה, לא הטיב עם המשפחה אלא הביא עליה טרגדיה נוראית ואולי זה המסר של הספר.

אולי המסר הוא שמחאה אלימה עבור צדק לא תשיג את מטרותיה אלא תמיט אסון דווקא על חפים מפשע שלא עשו רע לאיש.

בחלק האחרון של הספר מתברר, שחלק ניכר ממה שסיפרה קיידנס היה פרי דמיונה, פרי הזיותיה שעזרו לה להתמודד עם אירוע טרגי, שהיא האשמה העיקרית בהתרחשותו.

מקריאת החלק האחרון עולה תמונה של נערה לא יציבה נפשית, הוזה הזיות, שאמינותה מוטלת בספק ואם בתחילת הספר היא הופיעה כמבקרת את התנהגותם של האחרים, בסופו היא מופיעה כמי שראויה לביקורת.

בתחילת הסיפור הייתה תחושה שהוא יבקר את התנהגותם של בני משפחת סינקלר ויציג אותם בצורה שלילית, אך בסופו הם מתגלים כאצילי נפש וסלחניים כלפי מי שבתחילתו הופיעה כצדקנית ומוסרית וכעת זקוקה למחילתם.

לוקהארט, א. היינו שקרנים. משכל (ידיעות ספרים), 2014.

ג'יין אייר – שרלוט ברונטה

זהו סיפור אהבה מיוחד במינו. הוא מעמיד במרכזו אהבה שגוברת על פער מעמדי, פער גילאים, פגמים פיזיים, ואינטרסים אישיים.

הגיבורים הראשיים בעלילה מתוארים כלא מושכים, יש ביניהם פער גילאים גדול ובכל זאת מתפתחת ביניהם אהבה גדולה.

שני הגיבורים הראשיים של העלילה מתוארים כלא מושכים מבחינה פיזית ויש כאן שבירה של אחד מהמאפיינים העיקריים של סיפור אהבה.

ברומנים מתפתחים בדרך כלל סיפורי אהבה בין גבר ואשה צעירים ויפים שיש משיכה פיזית ביניהם.

היצירה מעלה דילמות מוסריות רבות שקשורות ביחס לעניים, בזכותו של אדם לאהוב, ובעליונותם של ערכים מוסריים על תועלת אישית.

אחד הנושאים שמעלה העלילה הוא היחס לעניים:

ג'ין היתומה גדלה עד גיל 10 בבית אשת דודה שהתנכרה לה וסבלה הצקות מצדה ומצד בן דודה.

היחס כלפיה היה מנוכר ומרושע כי היתה ילדה יתומה וחסרת אונים התלויה בחסדיה.

אחר כך היא נשלחה לפנימיה, מוסד צדקה לנערות ממשפחות עניות, שם התעללות והרעבת הבנות היו חלק ממדיניות המקום.

את המדיניות קבע כומר חסר לב, שקבע שהבנות צריכות להתחנך בהתאם למעמדן הנמוך, להיות צנועות ולהסתפק במועט.

בהתאם למדיניות זו הן הורעבו, לבשו בגדים של משרתות והקפידו על שיער אסוף.

בעקבות התנאים הקשים במוסד פרצה שם מגיפה ו 40% מהתלמידות מתו.

בתיאור קורותיה בבית הספר, מובן מדברי הגיבורה, שההתאכזרות כלפי התלמידות נבעה משום היותן עניות.

השקפתו של הכומר, שהיה עשיר, הייתה שמה שמגיע לו לא מגיע לעניים.

לו ולמשפחתו מגיע מזון בשפע, בגדים נאים, ובנותיו יכולות ללכת עם שיער פזור. אצלן אין חשש של צניעות.

אך לבנות העניים כל זה לא מגיע. הן היו צריכות לדעתו לחיות בתנאים העלובים ביותר, כיאה למעמדן.

ג'ין מגיעה לאחוזתו של מר רוצ'סטר כמורה לבת חסותו, אדל.

לאחר שסיים קשר עם אשה צעירה ונאה ממעמד גבוה, שרצתה אותו בשל מעמדו וכספו, הציע מר רוצ'סטר נישואין לג'יין.

הנישואים לא התקיימו כי סודו הנורא של מר רוצ'סטר התגלה – היותו נשוי. הוא היה כבול בנישואין לאשה מטורפת, שהיתה כלואה באגף באחוזה.

בחלק זה עלתה השאלה המוסרית המרכזית של הספר – הזכות לאהוב ולהיות מאושר.

האם אין מר רוצ'סטר זכאי לחיי אושר ואהבה בגלל מקח טעות שעשה לפני שנים רבות?

ג'ין לא הסכימה לתחנוניו שהם יעזבו יחד למקום אחר ויחיו שם כזוג.

היא עזבה את האחוזה ולאחר נסיעה גילתה שאיבדה בדרך את כספה.

היא נשארה חסרת כל, ומשפחה אחת הצילה אותה. משפחה זו התגלתה מאוחר יותר כמשפחתה.

האנשים שהצילו אותה היו בני דודה.

ג'ין זכתה בירושה מדודה שנפטר והוריש לה את כל כספו. היא נהגה באצילות נפש, וחילקה את הירושה בינה ובין בני דודיה למרות שלא היתה חייבת לעשות זאת.

הרצון לדאוג לקרוביה היה חזק מהאינטרס להיות לעלות למעמד חברתי גבוה.

הסיפור מסתיים בחזרתה של ג'ין למר רוצ'סטר, לאחר ששמעה את קולו קורא לה, קול שמסמל את האיחוד בין נשמותיהם.

ג'ין חזרה אל מר רוצ'סטר כאשה עצמאית בעלת ירושה. היא אל גבר שהיה פעם עשיר מאוד וחזק מאוד, אך מצבו השתנה בעקבות אסון שפקד אותו ובכל זאת החליטה להינשא לו.

אבדן האחוזה, גילו המבוגר ואבדן מאור עיניו לא הרתיעו אותה. היא גילתה נחישות לממש את אהבתה שלא היתה תלויה בדבר.

הרומן מסתיים במימוש אהבה בין שני אנשים לא יפים, שידעו חיים קשים, שהתאפשר בעקבות טרגדיה.

העמדת גיבורים כאלה במרכז העלילה, והשאלות המוסריות שהוא מעלה הופכות את הרומן ליצירה ספרותית מיוחדת מאוד.

ג'יין אייר – ויקיפדיה

ברונטה, שרלוט, ג'יין אייר, תל-אביב: משכל, 2009

אהבתה של רוזי פטרוסיל – נורית זרחי

אהבתה של רוזי פטרוסיל, הוא ספר שמעורר שאלות בקשר לסיווגו.

הפורמט שלו הוא פורמט של ספר ילדים : ספר מנוקד עם איורים צבעוניים שגיבוריו הם ארנבת וארנב, אך התוכן שלו ומסריו מתאימים למבוגרים.

הסיפור הוא על רוזי פטרוסיל הארנבת, שמאוהבת במר חסה הארנב.

כשמר חסה הגיע לביתה כדי להודיע שיש שיטפון בגינה שלה, שאלה רוזי את עצמה האם הוא הגיע בכוונה ולא בגלל הגינה.

רוזי בישלה כל היום מתוך תקווה שמר חס יבוא לטעום אך הוא לא הגיע וכשראתה שהוא לא בא היא

התאפרה, נעלה נעלי עקב ויצאה לטייל מתוך תקווה שכך תפגוש אותו.

כשנפלה, ראה אותה מר חס והציע לה עזרה, ורוזי ענתה לו בשאלה האם יהיה מוכן להיות חבר שלה.

ברור שיש כאן האנשה ושרוזי פטרוסיל ומר חס אינם ארנבת וארנב אלא גבר ואשה.

בספרי ילדים נעשה שימוש רב בהאנשה. בסיפורים רבים בעלי החיים מייצגים ילדים והם מתמודדים עם מצבים מחיי היומיום של ילדים, אך כאן ההאנשה היא לא של ילד וילדה אלא של גבר ואשה, והתמודדות כאן היא עם מצב מחיי המבוגרים – הקושי ליצור קשר עם בן המין השני, הקושי ליצור זוגיות.

האירוע המתואר כאן אינו לקוח מעולם הילדים. הוא שייך לעולם המבוגרים.

מר חס הגיע שוב לביתה של רוזי עם מתנה – תבלין לבישול.

אך רוזי עשתה טעות: במקום לקבל את מתנתו בשמחה והתלהבות היא ענתה לו שאין לה מה לעשות עם התבלין כי עונת הבישול נגמרה.

כשהציעה לו כיבוד, עוגת גזר, הוא ענה שכבר אכל בבית.

יש כאן תיאור של גבר ואשה שרוצים ליצור קשר אך לא יודעים איך.

הסיפור הזה לדעתי, מתאים יותר למבוגרים, למרות הניקוד והאיורים.

בעמוד הראשון של הספר מובא ציטוט מתוך שירה של מרים ילן-שטקליס – מיכאל :

"בכיתי, בכיתי,

חיכיתי, חיכיתי,

ומי לא בא?"

לדעתי הסיפור הזה לא דומה לשיר של מרים ילן-שטקליס מכיוון שהשיר מיכאל מתאר תמונה מעולם הילדים:

"את הבובות כולן לישון השכבתי, שלא תדענה שלא תפרענה אותי ואת מיכאל".

זו תמונה מעולם הילדות והיא מעבירה את התחושה, שהילדה מצפה לחבר מהגן או מהשכונה שהבטיח לבוא לשחק אתה אחר הצהרים, אך הוא לא הגיע.

השיר מתאר רגש של כאב ואכזבה, בגלל פגישה שלא היתה, בסיטואציה ששייכת לעולם הילדים ואילו הסיפור מתאר רגשות כאלה בסיטואציה שלקוחה מתוך עולם המבוגרים.

זרחי, נורית. אהבתה של רוזי פטרוסיל. תל-אביב: עם עובד, 2014

למצוא חתן לטילדה : סיפורים / חנה רוזנטל

זהו קובץ סיפורים המתארים מצבים של זוגיות לא מוצלחת , פרידות, בגידות, בדידות וגם יחסים של ניכור בין הורים וילדים.

כשקראתי את הכותרת של הסיפור הראשון בקובץ, למצוא חתן לטילדה, חשבתי שאולי זה עוד סיפור על רווקה מזדקנת שהוריה מודאגים מכך שעדיין היא לא נשואה. אך בסיפור הזה, הרווקה הזקנה היא בת 43, שנדדה עם אחיה ברחבי אירופה במשך עשרים שנה, ובמקום לצאת עם גברים לבילויים, היא יוצאת עם אחיה לבתי קפה וקונצרטים.

אורח החיים הנוודי שלהם לא מתאים להצהרות של האח ולכותרת של הסיפור, כי נישואים קשורים בהקמת בית של קבע, בהאחזות במקום אחד ולא בנדודים.

מקס וטילדה הם אח ואחות, שנולדו בברלין וחיו בה עד שנות השלושים, עזבו אותה ונדדו ברחבי אירופה כדי לקיים את צוואת אמם שהורישה להם את רכושה בתנאי שלא יקנו בית ולא יגורו במקום קבוע.

האם התאבדה כבריחה מנישואים לא מאושרים, בהם התייחס אליה בעלה בכבוד רק כלפי חוץ, אך בבית נהג לפגוע בה.

גם למקס, הבן, לא היה מזל בנישואיו כי אשתו הלגה עזבה אותו.

לאחר שנים של נדודים באירופה הם עלו לארץ, וכאן גרו בשכנות לזוג שגם חיי הנישואים שלו לא היו מאושרים.

סיפור נוסף שמתאר זוגיות הרוסה, שלווה גדולה, מספר את סיפורם של יואל ומיכל, זוג ישראלי עם שני ילדים שירדו לניו-יורק.

יואל הגיע לשם כנציג חברת הייטק, ומיכל שהתלוותה אליו, בילתה את זמנה בקניות ובעיצוב הבית.

בזמן שמיכל עיצבה את בית חלומותיה, בנה יואל מערכת יחסים נעימה וחשאית עם שירלי, שעבדה אתו, ומיכל, שעשתה עצמה שאיננה יודעת דבר, בגדה גם היא עם יועצי עיצוב שהגיעו אליה לפגישת עבודה.

הסיפורים בקובץ מתארים מצבים של חסר, לגיבורי הסיפורים חסרה זוגיות או אהבת הורים והם משדרים פסימיות :

שי, גיבור הסיפור שף, התייתם מהוריו בגיל חמש וגדל בפנימיות עד הגיוס והסיפור אסטרולוגיה וחצאית מתאר אימהות שלא אוהבות את בנותיהן :

אמה של שרה נהגה לספר שוב ושוב על מקרה שקרה כשהיתה תינוקת : היא הלכה לספריה יחד עם שרה שהיתה תינוקת, ושרה התחילה לבכות והבכי שלה לא פסק והפך לצרחות.

התגובה של האם היתה בושה על הצרחות של ביתה התינוקת, אך לא בושה רגעית מתוך מבוכה, אלא בושה של שנים, כאילו היא מאשימה את בתה על כך שבכתה:

"פתאום שרה התחילה לבכות. ניענעתי את העגלה כדי שתירגע. זה לא עזר. הבכי שלה הפך לצרחות. המשכתי לנענע ולנענע עד שכאבו לי הידיים וכמעט בכיתי בעצמי. הייתי צריכה לדפוק על דלתם של אנשים זרים כדי להיניק אותה. יש לכן מושג כמה התביישתי?" (עמ' 49)

האם נהגה להביך את שרה ולספר את הסיפור לחברותיה שוב ושוב.

בסוף הסיפור מתוארת אמה של נילי, חברתה של שרה, כמי שמתנהגת אליה ברשעות בתירוץ של עזרה לקרובת משפחה נזקקת :

לנילי היתה חצאית מיוחדת מאוד, שאביה נתן לה במתנה. הוא סיפר שקנה אותה בחנות מיוחדת מאוד ואין עוד כמוה בכל העולם. אמא של נילי אמרה שהוא סתם מקשקש, אך נילי שמחה בה מאוד.

יום אחד אמרה נוגה, בת דודתה שהיא רוצה לסרוג אפודה אבל אין לה כסף לקנות צמר. האם נתנה לה את החצאית של נילי ואמרה לה שהיא יכולה לפרום אותה.

"נילי בכתה ונוגה פרמה. הפקעת בידיים של נוגה גדלה, וגם הפקעת בגרון של שרה. אף אחד לא הוציא הגה. נוגה פרמה וחייכה, פרמה וחייכה, ונילי בכתה ובכתה עד שנגמרה החצאית.

איטה משכה בכתפיה: "נוגה ענייה".

"אבל אני הבת שלך". בכתה נילי. " (עמ' 80)

שרה שראתה את שתיהן הרגישה שכבר אין לה בית לברוח אליו.

למרות שהסיפורים בקובץ משדרים מסר פסימי של זוגיות הרוסה וניכור משפחתי, הקובץ מסתיים בסיפור שמשדר חום משפחתי, של אהבה בין סבתא לנכדתה:

הסיפור ריח של געגועים מספר על בית וגינה, סבא, סבתא ונכדה.

הסיפור מתאר את סבתא קלרה וגילי יושבות על נדנדה במרפסת ותופרות פיסות בד צבעוניות לשמיכת טלאים, שממלאת

את חדרה של סבתא בכל החלומות היפים ובכל השמחות, ולא מאפשרת לעצב להיכנס.

גילי וסבתא מתכרבלות במיטה ומתכסות בשמיכת הטלאים וסבא עורך את השולחן.

השנים עוברות וגילי גדלה, מטיילת בעולם עם החבר שלה, וסבתא יושבת לבדה על הנדנדה במרפסת, מתכסה בשמיכת הטלאים, ומתגעגעת לגילי.

גילי יושבת לבדה על נדנדת האוהבים, עוצמת עיניים וחושבת על סבתא.

היא יושבת שם גם עם בן זוגה, ומתכסה בשמיכת הטלאים, שבעיניה היא שמיכת קסמים, כי אף צבע לא דהה וריח הבושם הלבן והנקי של סבתא קלרה לא התאדה ונוסף לו ריח המרק של סבא דורי.

הסיפור מסתיים בתיאור של גילי, האם, יושבת על נדנדת האוהבים עם שירי, בתה הקטנה, ומתכסות בשמיכת הטלאים.

הקובץ מתחיל בסיפור על פירוק משפחה, נדודים וניכור, ממשיך בסיפורים פסימיים,  ומסתיים בסיפור של חום משפחתי ובית קבוע.

רוזנטל, חנה. למצוא חתן לטילדה : סיפורים. רעננה: אבן חושן, 2014.

מתוקות קטנות – ג'קלין ווילסון

הספר מספר את סיפורן של שתי ילדות , אחיות למחצה, שאחת מהן היא בת מחוץ לנישואין , שחיה עם אמה בשכונת עוני, והשנייה חיה עם משפחתה בשכונה של עשירים.

דרך הסיפורים שלהן נחשף הקורא לפערים בין עשירים ועניים, לבעיות במשפחה כמו בגידות ומריבות בין הורים, ולמצב עדין שלא נעים לדבר עליו – הורה שלא אוהב את הילד שלו, כי הוא לא נראה בהתאם לציפיות שלו.

שתי האחיות הן דסטיני וסאנסט.

דסטיני חיה עם אמה שמתפרנסת בדוחק משלוש עבודות : מנקה בבוקר מוקדם באוניברסיטה, אחר כך  מטפלת בקשישים, ובערב עובדת בפאב.

למרות שהיא עובדת בשלוש עבודות , היא ובתה נאלצות לחיות בצמצום רב , כי לאחר תשלום המשכנתה על דירה קטנה, בבלוק בשכונת עוני, נשאר להן מעט מאוד כסף למחיה.

דסטיני נולדה מחוץ לנישואים ואביה הוא זמר רוק מזדקן שלא מכיר אותה.

הוא נשוי לדוגמנית לשעבר ויש להם שלושה ילדים. הגדולה היא סאנסט, ילדה בת 11, שלא דומה לאמה הדוגמנית ולא לאחותה הקטנה בת ה – 6 הבלונדינית והחמודה.

לא רק שלא ירשה את המראה של אמה, יש לה גם בעיה של שיניים בולטות ועקומות, שבגללה היא נאלצת להקפיד על חיוכים בפה סגור.

אמה של סאנסט ביקורתית מאוד כלפיה ולעיתים קרובות פוגעת בה במילים אכזריות.

היא לא מעריכה את סאנסט על היותה ילדה בעלת אינטליגנציה רגשית גבוהה, שמתייחסת אל אחותה הקטנה ואחיה הקטן כמו אמא קטנה, ומקניטה אותה על כל מיני דברים.

החיים של סאנסט ואחיה שונים מאוד מחייה של דסטיני.

הם חיים באחוזה בשכונת יוקרה ויש להם הכל : בגדים יקרים, צעצועים יקרים ולא חסר להם אוכל. יש להם אומנת, מבשלת ונהג.

בעוד שדסטיני ואמה נאבקות כדי לשרוד, סאנסט ומשפחתה חיים חיי מותרות.

הספר מדגיש דרך הסיפורים של הבנות, את הפער הענק בין המעמדות, בין המעמד הנמוך ביותר , שאין לו כמעט כלום ובקושי שורד ובין המעמד הגבוה, מעמד של מנכ"לים וסלבריטאים שיש להם הכל.

הספר מתאר גם מצב שקשה לדבר עליו – שלא תמיד הורים אוהבים את הילדים שלהם. יש הורים שמתביישים בילדים שלהם ומפלים אותם לרעה לעומת אחיהם.

הספר עוסק גם בבעיות של זוגיות, בגידות ומריבות, והתנהגות צבועה של סלבריטאים.

אביהן של דסטיני וסאנסט הוא זמר רוק מזדקן שנלחם לשמור על הפופולריות שלו.

אמנם יש לו מעריצות רבות ששומרות לו אמונים שנים רבות, אך כדי לשמור על הפופולריות שלו, הוא מזמין עיתונאים לביתו לסקר את חיי המשפחה ולבנות לו תדמית של איש משפחה מושלם.

העיתונאים מראיינים ומצלמים את הזוג הכביכול מאושר, אך לא לעיני המצלמות הם רבים ביניהם על הבגידות של האב והוא עוזב את הבית , כדי לחיות עם אשה שצעירה ממנו בשנים רבות. זו הייתה פרדה זמנית ולאחר זמן קצר הוא חזר למשפחתו.

כחלק מיחסי הציבור שלו הוזמנו כתבים לסקר את יום ההולדת של בתו החמודה בת ה- 6.

מסיבת יום ההולדת אורגנה כהפקה מקצועית, הוזמנו מעצבים לעצב את המקום, הילדה הולבשה כנסיכה, והילדים שהוזמנו לא היו חברים שלה, אלא ילדים של מפורסמים שלא הכירה , שנבחרו על ידי משרד יחסי ציבור.

כשקראתי את תיאור הפקת יום ההולדת הזה, חשבתי על יום ההולדת של דסטיני, הילדה הענייה, שרק בגיל 12 זכתה לקבל מתנת יום הולדת קנויה. היא קיבלה מכנסים, חולצה וכפפות חדשות.

לפני זה במשך כל השנים היא קיבלה מאמה רק כרטיסי ברכה , כי זה מה שיכלה לתת.

לסיכום: התרשמתי מאוד מהספר שעוסק במצבים מהחיים, בעוני, פערים חברתיים, חיי משפחה אומללים , וחיי צביעות של סלבריטאים, מנקודת מבט של ילדות.

וילסון, ג'קלין. מתוקות קטנות. משכל, 2014.